מדינת הגמדים: ביקורת סרט

בכל הנוגע לקולנוע המקומי, כמעט כל שנה מגיעות לאוזנינו שמועות אודות הלהיטים. מצחיק כיצד דווקא הסרטים הישראליים הקטנים, אלו שמעטות הקרנות שנתנו להם יד ונועה קירל תתעלם מהם, אלו דווקא הסרטים שסוחפים אותי.

'מדינת הגמדים' הינו סרטו העקשני של הבמאי יניב ברמן. אתם שואלים את עצמכם בטח בנוגע לצירוף שם העצם 'סרט' והתואר 'עקשני'. ובכן, אולי זה בגלל שהסרט צולם בתקציב עצמאי כמעט לחלוטין. אולי בגלל שהסרט צולם בשטחים פתוחים במבצע 'צוק איתן' כאשר אזעקות ורכבים צבאיים מקיפים את סט הצילומים, מה שאף העמיד את הצוות ואת הקאסט הצעיר שלו במצב של סכנת חיים. אך אף לא אחת מההתערבויות המציאותיות שפקדו את הסרט לא מתקרבות לעקשנות והשאפתנות של עלילת הסרט עצמה, שמביעה את אחת הביקורות הנוקשות ביותר שנשמעו כלפי החברה הישראלית בשנים האחרונות.

הסרט, שמוקרן בימים אלה בסינמטק תל אביב, עוקב אחרי חמי, טלי, יונתן ולואי, חבורת ילדים שכנראה עדיין לא סיימה את היסודי ושולטת ביד רמה על שטח מדברי הנמצא ליד עיירתם. כבר בתחילת הסרט, אנו רואים את החבורה טומנת מלכודות, מכינה חץ וקשת, צדה חיות בר וחיה בצורה שתזכיר את האדם הקדמון. הכול משתנה כאשר מלחמה פורצת ושני חיילים מסתוריים מגיעים לשטח של החבורה.

[*]

ברמן חי את המציאות הקשה בצורה שכל ישראלי יכול להתחבר או להירתע ממנה. הוא זועק את זעמו כלפי החברה הישראלית, כלפי סדרי העדיפויות שלה, כלפי המציאות היום יומית בארץ ומשיב כנגדה מלחמה באמצעות ארבעה שליחים שעברו כאב וסבל פיזי ונפשי. חבורת ילדים אקטיבית שאם אתה לא מזדהה איתה, כנראה שאף פעם לא חיית במדינת ישראל. עם זאת, הסרט גם לא חף מבעיות. הזעם שמפגין ברמן גם עובד לרעתו כאשר הוא לא מראה לנו אף רגש אחר. הסרט עצמו מטלטל, עוצמתי ומהפנט את הצופה מבחינה עלילתית, אך ההתמקדות בזעם שבו היא מתישה בשלב מסוים. הסרט לא עוזב אותך, אך קשה מאוד להישאר בתוכו במשך שעה ועשרים דקות שבהם אנחנו לא מרגישים עצב, לא שמחה, לא אהבה, רק זעם ואש.

שני חסרונות נוספים מגיעים בדמויות החיילים, דמויות כל כך שטוחות ושנואות ע"י הקהל שכל מה שהם עושות בסרט זה לקלל, לאיים ובעיקר להראות שהם שני גברים גבריים ואמיצים. כל מה שהרגשתי כלפיהם במהלך הסרט זה לקוות שתיפול קטיושה ותיקח אותם מעיניי. אך לא, הם תופסים זמן מסך מרובה מדי ולוקחים את הפוקוס מחבורת הילדים שכבר הפנטה אותי.

עופר חיון ("פולמון", "הלהקה האחרונה בלבנון") ומאור שוויצר ("איביזה") בהופעות אובר-אקטינג לא אמינות וצעקניות להחריד שנופלות חזק הרחק מארבעת הכוכבים של הסרט הקורנים מכריזמטיות לעומת שני השחקנים המנוסים. גם אם תהליך הליהוק איננו מושלם, יש בו ארבעה סיבות לגאווה בדמות שחקנים מצוינים כמו ליאור רוכמן שנולד להיות כוכב, מישל פרוז'נסקי שמצליחה לתקשר עם הקהל רק עם ארשת פניה, עמית הכטר השחקן האמיץ ביותר שראיתי לאחרונה ועידו קסטלר שמקבל ממני את פרס השחקן הישראלי הטוב ביותר של 2017 עד עכשיו.

הסרט "מדינת הגמדים" מוצג במהלך החודש בסינמטק ת"א - לכל ההקרנות: לחצו כאן