קל להבין מדוע "סיטי איילנד" הוא הזוכה בפרס חביב הקהל פסטיבל טרייבקה 2009. מדובר בסרט סימפטי, לעיתים משעשע, השחקנים שבו נפלאים ויש בו מספר טוויסטים צפויים אמנם, אבל עדיין מבדרים.
ברגעים מסוימים מזכיר הסרט את סרטיו של טוד סולנדז, ברגעים אחרים הוא יותר וודי אלן אבל בסופו של דבר הוא סרט אמריקאי עצמאי טיפוסי שמאוד רוצה להיות "מיס סאנשיין הקטנה". אפילו הביאו במיוחד את אלן ארקין לתפקיד שקטן עליו בעשרות מידות. בכול מקרה, "סיטי איילנד" הוא דרך נפלאה להעביר את הזמן באולם הקולנוע כאשר בחוץ חם ולח.
בשנת 2000 יצא הסרט Two Family House, דרמה איטלקית העוסקת במשפחה המתמודדת עם ענייני גזע ודעות קדומות בשנות החמישים. הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס. חלף כמעט עשור ונראה שהבמאי ריימונד דה פליטה לא ממש מתרחק מהז'אנר האתני. בסרטו החדש המתרחש בתקופתנו גם כאן יש משפחה איטלקית המתמודדת עם דעות קדומות ועוד כמה סודות ושקרים.
[*]
אנדי גרסיה, שחקן נפלא, שהיה צריך להיות כוכב קולנוע גדול וכרגע מסתפק בתפקיד משנה בסרטים גדולים או בתפקידים גדולים בסרטים קטנים, מגלם את וינס – סוהר בבית כלא שמאחורי הגב של אשתו לומד משחק. גם בתו מסתירה סוד: במקום ללמוד בקולג' היא עובדת במועדון חשפנות. הבן הצעיר מסתיר את תשוקתו לנשים כבדות גוף, ואילו ג'ויס אשתו המשועממת של וינס אמורה איכשהו להחזיק את המשפחה הלא מתפקדת הזו יחד. כאשר וינס מביא הביתה אסיר משוחרר בשם, טוני – ג'ויס מחליטה לנסות ולהחזיר בעזרתו את הרומנטיקה לחייה.
כפי שאתם שמים לב, אין חדש בעלילה הזו - צפינו בה כול כך הרבה פעמים, אבל איכשהו ריימונד דה פליטה מצליח לספק לקהל הצופים חוויה קולנועית בידורית ראויה. נראה שהשחקנים מצליחים להכניס חיים בתסריט הקצת שבלוני ובבימוי הטלוויזיוני במקצת של דה פליטה. גרסיה מקסים בתפקיד אדם מהשורה שהמשחק מחזיר אותו לחיים, ג'וליאנה מרגוליס מרגשת כאשתו, סטיבן סטרייט הבנוי לתלפיות, אותו ראינו בסרט האקשן הכושל "10.000 לפני הספירה", מעולה כטוני האסיר המשוחרר. מי שצפוי לו ככול הנראה עתיד גדול הוא עזרא מילר. יש לי תחושה שהשחקן הצעיר המגלם את הנער בעל האובססיה עוד עתיד לככב במספר סרטים נוספים. בתפקיד משנה חביב מופיעה אמילי מורטימור הבריטית, שחקנית טובה שלא יודעת לעשות תפקידים לא מוצלחים גם בסרטים פחות טובים.
"סיטי איילנד" הוא לא סרט גדול, אבל הוא סרט כייפי אפילו קצת אינטליגנטי ואלגנטי. התחושה המרכזית שעוברת במהלך הצפייה היא שהשחקנים באמת נהנו להיות על הסט, מה שגורם גם לקהל להנות ממנו.