פסטיבל הקולנוע הצרפתי: המלצות ואזהרות על סרטי הפסטיבל

התקופה היפה בחיי

קשה לחדש בז'אנר הקומדיה הרומנטית, שנדמה שהגיע לשיאו לפני עשורים רבים ובשנים האחרונות מדשדש למדי. לכן ההצלחה של סרטו של ניקולס בדו "התקופה היפה בחיי" כה מרשימה. באמצעות תסריט מורכב, שנון ואינטליגנטי הוא מצליח להזריק מקוריות ורענון בז'אנר, ולא שוכח את המרכיבים הקלאסיים של הומור, רגש ורומנטיקה.

ויקטור (דניאל אוטיי), 65, נמצא הרבה מעבר לשיאו. הוא אינו עובד בעבודה קבועה, אשתו (פאני ארדן) עוזבת אותו והוא בעיקר מתלונן על כל דבר ומסרב להשלים עם הטכנולוגיה החדשה והזדקנותו. באמצעות חברה שמציעה שחזור מבוים של רגעים היסטוריים, הוא מחליט להשקיע את כל הונו ולשחזר פעם אחר פעם את הפגישה הראשונה שלו ושל אשתו בבית הקפה לפני 40 שנה, כשהם עוד היו צעירים ויפים והעתיד היה לפניהם. התסריט החלקלק והמוצלח, למרות התחלה פחות מוצלחת ומספר סצנות לא מעודנות, הופך את הסרט ליוצא דופן בז'אנר ולמרענן במיוחד.

ארץ קטנה

הבמאי הצרפתי אריק ברבייה ("הבטחה עם שחר") יצר עיבוד קולנועי לרומן מצליח בעל אותו השם של הסופר הצרפתי-רואנדי גאל פיי, שיצא לאור בשנת 2016 ותורגם לכ-40 שפות. הסופר התבסס על אירועים קשים מחייו בכתיבת רב המכר. מלבד ז'אן פול רוב ("לולה ואחיה") המגלם את האב, המשתתפים בסרט אינם שחקנים מקצועיים. חרף מספר סצנות קשות לצפייה, את האירועים המצמררים ביותר בסרט – ברבייה מציג בהצלחה באמצעות התגובות וההבעות החיוורות של נפגעי אותם אירועים טראומתיים לאחר המעשים.

העלילה מתרחשת בשנת 1992 בבורונדי, מדינה במרכז אפריקה (הסרט צולם בבירת רואנדה). המתח בין שלטון בני הטוטסי והרוב במדינה, בני ההוטו, הולך ומתגבר לקראת הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה. גבריאל בן העשר (ג'יבריל ואנקופנולה) מתגורר עם הוריו ואחותו אנה בבית חם. אביו הוא יזם צרפתי שהתאהב באפריקה והחליט להשתקע בה ואמו היא פליטה מלאת זיכרונות שנולדה ברואנדה. הילד מבלה עם חבריו כשהם מתרוצצים, גונבים מנגו מחצרות השכנים וגם נקלעים למריבות, שניכרים בהן סימני גזענות בין הקבוצות האתניות.

כשהוריו של גבריאל מחליטים להיפרד, לו ולאחותו נדמה שזה סוף העולם, אך אין להם מושג שעולמם עומד להתהפך. לאחר רצח הנשיא החדש הנבחר מבני ההוטו, מתחילים להתרחש מעשי טבח אכזריים בין הקבוצות, והמשפחה נקלעת למלחמת האזרחים. הילדות המתוקה של גבריאל נקטעת כשחיי משפחתו ושלו משתנים מקצה לקצה. הסרט עוצמתי ומרגש, ומהווה גם הזדמנות להתוודע למלחמה הקשה שהתרחשה בבורונדי. איזבל קבאנו מגלמת את האם באופן משכנע ומרגש במיוחד. סרט היסטורי ומרתק ששווה צפייה. (מבקר: נמרוד שובל) סוף האהבה

"סוף האהבה" של הבמאית קרן בן רפאל נעשה במסגרת ה"ביאנלה קולג'" בפסטיבל ונציה, חממה קולנועית שמעניקה תקציב מצומצם לסרטים במסגרתו עליהם לביים במהירות. זהו סרט שמשתמש בתקציב הקטן בצורה חכמה ומרשימה כשהוא מוצג כמעט רובו ככולו ממצלמות המדמות מסכי מחשב. העלילה עוקבת אחר יובל (אריה וולטהרטר, "נערה") וז'ולי (ג'ודית שמלה), הוא ישראלי והיא צרפתייה שהתאהבו והביאו ילד.

לאחר שיובל טס לישראל כדי לחדש את הוויזה שלו לצרפת, הקשר שלהם עובר להתנהל דרך שיחות הסקייפ, כאשר אט אט המרחק ביניהם גובה את המחיר, והקנאה, האובססיה והריבים מתחילים לצוף על פני השטח. בניגוד לסרטי מסכים כמו "חיפוש", "הוסט" ו"לייק, שתף, עקוב" שהפכו את מסך המחשב לבסיס של ז'אנר מתח ואימה, בן רפאל משתמשת במסכים השונים כדי להציג דרמה אותנטית בה אנו רואים בפועל את המרחק הרגשי והפיזי שנוצר בין בני הזוג.

הסרט אמנם נעשה לפני מגפת הקורונה, אך מערכת היחסים הווירטואלית בה בני המשפחה קרובים ורחוקים זה מזה בו זמנית נדמית רלוונטית ומתאימה מתמיד לתקופתנו. בן רפאל ובן זוגה הצלם דמיאן דופרן מצליחים להעניק לסרט לעיתים את הממד המגורען שאינו מציג את התמונה השלמה של שיחת סקייפ, אך גם משכילים לשלב בו שוטים קולנועיים יותר. לעיתים נדמה שהסרט ממצה את הטריק שלו, אך המשחק המצוין, הדיאלוגים האותנטיים והסוף המיוחד מסייעים ליצירת חוויה קולנועית מרשימה למדי. (מבקר: אלעד שלו)

פוליס

נושא המהגרים חביב במיוחד על פסטיבלי קולנוע, כשהקולנוע הצרפתי חב לו כמה מיצירות המופת שלו בהן "השנאה" ו"עלובי החיים" שהיה מועמד לאוסקר הזר. סביר להניח שסרטה החדש "משטרה" של הבמאית הצרפתייה אן פונטיין ("קוקו לפני שאנל") לא ייכנס לרשימה זו, מאחר והעיסוק שלו בנושא הוא שגרתי למדי ולא נכנס מספיק לעובי הקורה.

הסרט עוקב אחר שלושה שוטרים (אחד מהם בגילומו של עומאר סי, "מחוברים לחיים") שמוצבים ללוות מהגר טג'יקסטני לשדה התעופה בדרך לגירושו. תחילה אנו מתוודעים בהצלבה לסיפוריהם של השוטרים ולאחר מכן הופך הסרט כמעט לכל אורכו (פרט לפלאשבקים לאפיזודה רומנטית מיותרת בין שניים מהשוטרים) לתיאור הדרך שעושים השוטרים עם המהגר לשדה התעופה והספקות שמתעוררים בהם באשר למוסריות המשימה שעלולה להוביל אותו אל מותו בארצו. פונטיין לא מעמיקה בהסברים למהפך שחווים השוטרים בדרך, וגם לא מעניקה פרטי רקע כלשהם על האסיר, כך שהתהליך שהם עוברים אינו מפורט דיו ועל אף שהנושא מעניין ורלוונטי הסרט נותר מינורי למדי.

שלום ולא להתראות

סרט הפתיחה של הפסטיבל הצרפתי זכה ב-7 פרסי סזאר כולל הסרט, הבמאי והתסריט הטובים ובוים על ידי אלבר דופונטל שסרטו הקודם – "להתראות שם למעלה" – היה עתיר המצאות ויזואליות ומצוין, לכן האכזבה מסרטו החדש גדולה ומפתיעה. הסרט מספר את סיפורה של סוז טראפה (וירז'יני אפירה) שמתבשרת כי היא חולה במחלה סופנית. בהגיעה למשרד הפנים לחפש את הבן שמסרה בילדותה, היא נקלעת לניסיון התאבדות של מנהל מערכות מידע שמשתבש כשהוא מפספס את המטרה ונחשד כמי שניסה לרצוח את שותפיו למשרד בעקבות החלפתו באדם צעיר יותר. היא סוחטת אותו שיעזור לה למצוא את בנה בתמורה לעדות שתנקה אותו מחשד ואליהם מצטרף ארכיונאי עיוור עם טראומה מהמשטרה במסע אחר הבן האבוד.

מה שעשוי היה להיות דרמה קומית משעשעת המשולבת במסע מרגש ומלא הרפתקאות, הופך בשל התסריט המעושה לרצף של אירועים חסרי היגיון בו הדמויות עושות בחירה מטופשת אחת אחר השנייה, מתנהגות באופן שרק גיבורים קולנועיים ולא בני אדם מתנהגים ומתבססות על צירופי מקרים חסרי פשר. מה שמציל את התסריט הדל הוא הבימוי רב ההשראה של דופונטל שמעניק לסרט נופך קולנועי של אגדה שמציל אותו מהתרסקות מוחלטת.

[*]

עדן

ביוגרפיות מוזיקליות רבות הציגו לנו את סיפור העלייה (או העלייה והנפילה) של זמר מצליח, מהאנונימיות להצלחה מטאורית ולהשלכות שמתלוות לה. הסרט הצרפתי "עדן" בוחר לספר את הסיפור הנפוץ יותר של האמנים שלא מצליחים לפרוץ בגדול, אלו שנשארים בשוליים וצריכים להחליט האם לדבוק במוסיקה או להתקדם הלאה ולהודות בכישלונם.

פול הוא אמן מסוג זה. הוא די ג'יי שמתמחה בגראז', ז'אנר אלקטרוני לא פופולרי שאינו זוכה למספר רב של מעריצים. הוא מקים יחד עם חברו צמד אלקטרוני ובשל נסיבות מצערות נאלץ לנסות להמשיך בכוחות עצמו, תוך שהוא נאבק בהתמכרות לקוקאין, לווה כספים מאימו ומנסה להתאחד עם חברתו לשעבר שהמשיכה הלאה בחייה.

הבמאית מיה הנסן לאב מתארת בצורה אותנטית אך אפרורית את שגרת החיים בשולי תעשיית המוסיקה, כשהיא מציבה אל מול פול את הצמד המצליח "דאפט פאנק" בהופעת אורח, שתהליך נסיקתו במקביל לקריירה של פול מציב תמונת ראי לחוסר ההצלחה שלו. הסרט לוקה לעיתים ביבשושיות ולא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, אולם חובבי מוזיקה אלקטרונית ייהנו מפסקול משובח ומביוגרפיה מוזיקלית בלתי רגילה ומעוררת הזדהות.