Seret מהעבר: 20 שנה לאוצר לאומי

ה"חרפה הלאומית", כפי שנקרא בניו יורק טיימס, ה"אוצר שצריך להיקבר", על פי הוושינגטון פוסט, ו"עמוד התווך הרופס של דיסני", לפי וראייטי, יצא היום לפני 20 שנה והוביל את הקופות בארה"ב לאורך שלושת השבועות הראשונים מיציאתו, הרוויח 347 מיליון דולר מול תקציב של 100 מיליון, הוליד סרט המשך שהצליח אפילו יותר, והפך לאחד מסרטי ההרפתקאות האהובים והזכורים ביותר בכל הזמנים. אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את "אוצר לאומי" היא זאת: הוכחה חותכת לעובדה שאנו המבקרים נוטים לשכוח לעיתים קרובות מדי – סרטים לא נועדו בשבילנו, הם נועדו בשביל הקהל.

סרט ההרפתקאות בכיכובו של ניקולס קייג' אוחז כעת במעמד של קלאסיקה, אך כשיצא ב-2004 לא זכה לאותו הכבוד כאמור וספג מטח של ביקורות שליליות, כשאחת מהנפוצות הייתה ההאשמה שניסה לחקות את הספר "צופן דה-וינצ'י" של דן בראון, שיצא שנה לפניו והצית את 'טרנד ציד ההיסטוריה' שהסרט נהנה ממנו. האשמה מגוחכת כמובן, כשמבינים שהתלאות ש"אוצר לאומי" עבר במקום שהוליווד מכנה "גיהינום הפיתוח", הולכות כל הדרך אחורה ל-1997.

7 שנים לפני שהמילים "אני הולך לגנוב את הכרזת העצמאות" נשמעו באולמות והפכו למם נצחי, שני אנשים בלי ניסיון בכתיבה: ראש השיווק בדיסני (הישראלי לשעבר) אורן אביב, ומפיק מדרימוורקס בשם צ'ארלס סגארס, הגו לראשונה את הרעיון לסרט, והתחילו לפתחו עם הבמאי והמפיק ג'ון טרטלטאוב ("בזמן שישנת"). מלאי אמונה, החבורה גייסה את ג'ים קאוף ("שעת שיא") לכתיבת התסריט, ודיסני, אופטימית כתמיד, שמה יעד לבכורה בקיץ 2000. מיותר לציין שכלום לא הלך כמתוכנן כשהתסריט לא גיבש צורה בזמן המוקצב, והעבודה התחילה לנדוד לתסריטאים שונים שניסו לפצח את הנוסחה.

ב-2001 דיסני העבירה את הפרויקט לחברת הבת שלה – טאצ'סטון, וצירפה את המפיק הנודע ג'רי ברוקהיימר ("שודדי הקאריביים") לצוות ההפקה. עם מעט יותר ריאליסטיות, ההפקה החדשה תכננה להתחיל את הצילומים בשנה העוקבת, וכמובן שגם הדדליין הזה פוספס כשבינתיים התסריט האומלל המשיך להחליף ידיים בין כותבים בחיפוש אחר פריצת דרך שלא הגיעה. כשהמצב נראה חסר תקווה ו"אוצר לאומי" עמד להפוך ל'עוד אחד מהפרויקטים האלה שאף פעם לא יושלמו', ברוקהיימר החליט לקחת הימור נוסף, והציג את התסריט לזוג התסריטאים שעבדו אתו באותה תקופה על "בחורים רעים 2" – מריאן וקורמק וויברלי ("היום השישי"). השניים הביטו בשלד המעוות שהונח לרגליהם – מפת אוצר מאחורי הכרזת העצמאות, אנייה קבורה בשלג הארקטי, "55 בעט ברזל", ובביטחון מוחלט, ובניגוד לכל המלצות סוכניהם, לקחו אותו. התוצר הסופי, כפי שאתם מכירים אותו, הציג את בנג'מין גייטס – היסטוריון משכיל וחד הבחנה עם משפחה מתוסבכת שמקדיש את חייו להשלמת המשימה של אבות אבותיו – למצוא את אוצר הטמפלרים. עם רמז אחד בידו, בן מרכיב צוות שמביא אותו אל הרמז הבא בו נחשף לעובדה שהמפה לאוצר האבוד מסתתרת בגב הכרזת העצמאות. כשחילוקי דעות עם שותפו – איאן, שנחוש להשיג את ההכרזה בכל מחיר, מובילים לכך שהוא וצוות שכירי החרב שלו מתפצלים מבן, הוא מבין שגורל הפריט בעל המשמעות ההיסטורית האדירה, שכנראה שרק הוא מעריך את גודלה, מוטל בידיו. כשאיאן ללא ספק לא יקדיש למסמך העתיק את הזהירות הנדרשת, לא נותרהת לבן ברירה אלא לגנוב אותו בעצמו.

הסיפור העמוס בחידות מתוחכמות ופרטים מרתקים מההיסטוריה האמריקאית מכיל את כל אבני היסוד של סרט הרפתקאות הוליוודי קלאסי. אקשן אינדיאנה-ג'ונסי של אינספור התחמקויות ברגע האחרון, אויבים נבזיים שתמיד נמצאים צעד אחד מאחורי הגיבורים, רגעים קומיים שמקלילים את המסע וכמובן רומנטיקה מתבקשת בין ההיסטוריון שגונב את ההכרזה לארכיונאית האמונה על ביטחונה.

האלמנטים הקלישאתיים הללו (במובן הטוב ביותר של המילה) היו מהאחראים המרכזיים להצלחה של הסרט, אך התרומה הגדולה של בני הזוג התסריטאים לכך שהוא לא נבלע בים סרטי ההרפתקאות הנשכחים הייתה ההתמקדות בנושא שגם האדם מהשורה שלא מבלה את ימיו בציד אוצרות יכול להתחבר אליו – המשפחה. ככל שהסרט מתקדם אנו נחשפים להיסטוריה המורכבת של משפחת גייטס, שהולכת ותופסת מקום מרכזי כשבן מתקדם בפתירת התעלומה וצרותיו של אביו מעמיקות, עד שהוא נאלץ לוותר על היד המנצחת בשביל להצילו. בסופו של דבר המשקל שנוסף לסיפור בחזית המשפחתית הופך את הסיפוק בסוף הסרט לכפו (ספוילר): האוצר נמצא, ומשפחת גייטס זוכה לסגירת מעגל.

נפלאות החוויה הסוחפת שיצרו הוויברלים לא באו בלי מחיר, ואחד שנזקף לרעת הסרט הוא הפיקציה ההיסטורית והמעט אבסורדית עליה מושתתת התעלומה המרכזית. לא דרוש מחקר מעמיק כדי להבחין באינספור חורי עלילה ואי-דיוקים היסטוריים, בעת שגיבורי הסרט עושים דרכם בין החידות הטמונות במונומנטים האמריקאים; החל מהעובדה המרכזית, שלא תפתיע אף אחד – שאין מפת אוצר נסתרת בגב הכרזת העצמאות, וכלה בפרטים שוליים שיגרמו להיסטוריונים להזדעזע, כמו ההצהרה השגויה שהכרזת העצמאות לא נכחה בהיכל העצמאות מאז שנחתמה.

אבל היופי ב"אוצר לאומי", שהתבטא היטב כשבני הזוג וויברלי הודו שאחד מכלי המחקר שלהם היה ספר הלימוד של בתם בת ה-10, הוא שהוא לא מנסה להיות סרט היסטורי. ההשקעה במחקר כמובן הייתה רבה, אך שיטתם של הוויברלים הייתה לשלב את העובדות בסיפור ולא להפך. העדיפות ניתנת לדרמה, המתח והבידור על חשבון הדיוק ההיסטורי, וזה סוד ההצלחה הגדול שלו, וגם הסיבה שאפילו היסטוריונים נהנים ממנו; כי הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

מלבד התסריט המוצלח, ההצלחה של הסרט נשענה רבות גם על הליהוק, ועם שמות כמו ג'ון ווייט והארווי קייטל בתפקידים המשניים, ברור שהוא היה אחד מחוזקות הסרט, כשהיהלום שבכתר הוא כמובן הדמות הראשית. לדמות של בן גייטס יש כמה יסודות מרכזיים – יש לו אהבה גדולה להיסטוריה, הוא פטריוט, הוא חכם והוא אומר את הדברים המטורפים ביותר שאפשר להגיד בסרט מהז'אנר הזה, ברצינות מלאה, ומבלי להניד עפעף. לזוג וויברלי היה ברור שיש רק אדם אחד שיכול לעשות זאת. לאחר שכבר הוכיח את כישרונו האדיר עם סרטים כמו "בייבי אריזונה", "לעזוב את לאס וגאס" (שזיכה אותו באוסקר), "עימות חזיתי" ורבים אחרים, ניקולס קייג' היה הבחירה הראשונה של הזוג, וללא ספק, הטובה ביותר. משחקו הנאמן מפיח חיים בדמות הלהוטה של גייטס ומצליח להפוך את העלילה המגוחכת לעיתים, למשכנעת.

גם בתפקידי המשנה נוצצות שתי תגליות גדולות של הסרט – ג'סטין ברת'ה שקיבל כאן את פריצתו בתפקיד ריילי פול, השותף הנאמן והחכם, אם כי מעט חסר ביטחון, שמספק את האיזון הקומי שמאוד הכרחי לסרט. המשחק של ברת'ה הוכיח את עצמו מעל למצופה מול קבוצות ביקורת שהראו אהדה רבה לדמות, והובילו לכך שההפקה חיפשה חומרים שהורדו בעריכה כדי לתת לו יותר זמן מסך משתוכנן מלכתחילה. הצלחתו של ברת'ה רק גדלה מאז הסרט כשהמשיך להופיע בפרויקטים רבים, ביניהם הסדרה החדשה של דיסני+ המבוססת על הפרנצ'ייז. השחקנית הגרמנייה דיאן קרוגר בתפקיד הארכיונאית אביגיל הייתה בעצמה כמעט תגלית של הסרט, שיצא זמן קצר לאחר ש"טרויה" הציג אותה בהוליווד. החשיפה הנרחבת שקיבלה באותה שנה הובילה אותה לתפקידים בפרויקטים גדולים בהמשך, ביניהם "ממזרים חסרי כבוד".

למרות המהמורות והמחלוקות, "אוצר לאומי" השאיר חותם משמעותי אחריו. סרט ההמשך מ-2007 "אוצר לאומי: ספר הסודות" אכן הצליח אפילו יותר, ועם אותם כותבים ואותו קאסט (בתוספת הנפלאה של הלן מירן ואד האריס) סחף את הקהל כמו בסרט הראשון, בלי תחושת המחזור שלרוב מתלווה לסיקוולים. העובדה שההצלחה נגדעה כאן הגיעה בהפתעה לקהל שקיווה לראות סרט שלישי, והניסיון החלוש לפצות על כך עם הסדרה של דיסני+ הצליח לאכזב אפילו יותר.

אך הסיכוי שתקוות המעריצים יתממשו עוד קיים; בחודשים האחרונים אומתו השמועות ש"אוצר לאומי 3" נמצא בפיתוח, כשהתסריט נמצא בשלבים מתקדמים, ולמעשה הדבר האחרון שנותר זה אישורו של קייג' לכך שהוא יחזור. עד אז אפשר תמיד לחזור ל"אוצר לאומי", שכוחו בולט מעל סרטים רבים בז'אנר שהספקנו לשכוח – כסרט שעומד בפני עצמו בכל תקופה, כזה שאפשר לראות שוב ושוב, וליהנות כל פעם כמעט כמו בפעם הראשונה. בידור טהור.