פסטיבל טאלין: הסרט שהרתיח גם את רוסיה וגם את אוקראינה

פסטיבל "הלילות השחורים של טאלין" בדרך כלל רגוע ושלו, אבל סרט אחד של הבמאי בוריס גוטס, "הנאהבים החירשים" (Deaf lovers) בהפקה אסטונית מאיים על שלוות הפסטיבל. מדובר על סיפור אהבה בין בחורה אוקראינית לבחור רוסי ,שניהם עם צלקות המלחמה בין מדינותיהם. הם נפגשים באיסטנבול ומנהלים מערכת יחסים כוחנית מלאה בסקס שאי אפשר שלא לפרש אותה אלא כמטפורה ליחסי אוקראינה-רוסיה. הבחורה שומעת מאביה על טבח של חיילים רוסים באוקראינים והבחור הרוסי שומע מהוריו כי אחיו שלחם בחזית האוקראינית נתפס בשבוי מלחמה ובכלא האוקראיני נאנס וסורס.

אוקראינה פנתה למנהלת הפסטיבל טינה לוק ודרשה להוציא את הסרט מהפסטיבל לאור הצגת המדינה באור שלילי. תומכי רוסיה בצפון אירופה טענו לתעמולה אנטי-רוסית והיו שמועות כי הם ינסו לחבל בהקרנת הסרט. הפסטיבל החליט אחרי התלבטויות כי הוא משאיר את הסרט בתחרות הראשית אבל מוריד אותו מהמסגרת של״זרקור על אוקראינה״, שכוללת בעיקר סרטים אוהדים למדינתו של זלנסקי. לשמחת כולם הקרנת הבכורה של הסרט עברה בשלום, המשטרה המקומית נכחה בכוחות מתוגברים וגם נציגי התקשורת העולמית שחיכו למפגין שיתפרץ לבמה, אבל זה לא קרה והנהלת הפסטיבל יכלה לנשום לרווחה.

אחרי שצפיתי בסרט אפשר לומר שמדובר בסרט בינוני ומטה שנדמה כסרט לא גמור ובעיקר חובבני. זהו מסוג הסרטים שנדמה והבמאי שברח מרוסיה לפני כמה שנים ממש מאכיל את הצופה בכפית ומעביר לו את המסר שלו שמלחמה זה דבר נורא באופן הפשטני ביותר. הנאהבים מדברים בשפת הסימנים כי בעצם הם מקיימים שיח חירשים. לבחורה שיער כחול ומזוודה צהובה כצבעי הדגל האוקראיני ולקראת סוף הסרט הבחור הרוסי מקיים איתה יחסי מין באגרסיביות שמתקבלת באופן די ברור כאונס וכתוקפנות של רוסיה כלפי אוקראינה.

במסיבת העיתונאים שהתקיימה אחרי הסרט, וכללה גם את אחד ממפיקי הסרט שחזר מהחזית עם מדים של הצבא האוקראיני, סיפר הבמאי כי מאז שהסרט יצא הוא מאוים באופן קבוע על חייו בידי גורמים פרו-רוסיים. הוא בהחלט מסכים כי הסרט מבקר את המלחמה ורואה את רוסיה כצד התוקפן יותר בה. לשאלתי על הליהוק בסרט הוא סיפר כי מדובר בשחקן תיאטרון רוסי ובשחקנית קולנוע אוקראינית שלמדו את שפת הסימנים לצורך הסרט וכי מדובר בשחקנים אמיצים כי אחרי שהם שיחקו בסרטו הם סומנו על ידי המשטר הרוסי כאויבים מרים. לדבריו, מיקום הסרט באיסטנבול נעשה כדי לסמל את העובדה שלעולם, כמו לאיסטנבול, יש היסטוריה ארוכה ומלאת קונפליקטים. הבמאי הכחיש את העובדה שקיבל איזשהו מימון מרוסיה (היו טענות מצד אוקראינה על כך) ואף הסגיר שיש לו מפיק שותף ישראלי, שבשמו סירב לנקוב מהחשש שהמפיק שלו יסתבך. לדבריו, אם הוא יחזור אי פעם לרוסיה הוא צפוי לעונש מאסר ממושך לאור העובדה שהוא מזכיר טבח שעשו חיילים רוסיים באוכלוסייה אזרחית באוקראינה, אותו הרוסים מכחישים.

האם מדובר בסרט אופטימי?

"אני אדם ריאלי וחושב כי המלחמה לא תסתיים בקרוב אבל למען הדורות הבאים אני מקווה שהסרט מראה כי יש אפשרות ליחסים בין מדינות כמו יחסים בין אנשים - גם אם אלו יחסים לא פשוטים וכואבים, בסוף צריך להשלים גם עם אויביך".

באותו ערב אני צופה בסרט הישראלי ״פינק ליידי״ של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") המבוסס על סיפורם של חרדים שונים כפי שעיבדה התסריטאית מינדי ארליך. הסרט עוסק באישה דתייה (נור פיבק הנהדרת) שמגלה שבעלה גיי. אני חייב לציין שבצפייה שנייה הצלחתי ליהנות יותר מהסרט. ניר ברגמן בדרך כלל מביים באופן חופשי הרבה יותר ואני מאוד אוהב את הקטעים בסרטיו שבהם הוא מתפרע, דבר שבסרט הנוכחי לא קיים, אבל למרות זאת ובעיקר בגלל הסיפור המרתק הסרט עובד.

בשאלות ותשובות עם הקהל לאחר הסרט סיפרה ארליך על הזמן הרב שלקח לה לכתוב את התסריט. אחרי שעזבה את הדת היא ביחסים טובים עם הוריה ועם משפחתה והיא הגיעה להשלמה עם עצמה על הצעד שעשתה. לדבריה, החשיבות הסרט היא בלהראות את כל אותן נשים שהן בלתי נראות וסובלות בשקט בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט. היא סיפרה כי נור פיבק מאוד הזכירה לה את עצמה. היא גם נתנה לנור את בגדיה שתלבש בסרט וממש ראתה את עצמה בתוך הסרט. היא מקווה שבעקבות הסרט הוריה יבינו אותה יותר.

ניר ברגמן סיפר כי קרא לראשונה את התסריט לפני חמש שנים ומייד התאהב בסיפור, שהוא עוד לא פגש כמוהו, וכי העלילה ראויה למסך הגדול. בעיקרון מדובר בסיפור אהבה טרגי של שני אנשים שאוהבים אחד את השני אך לא יכולים להיות ביחד. לדבריו, זהו סיפור חשוב ואם בעקבות הצפייה בו מישהו יושפע ממנו אז כבר הסרט עשה את שלו. אורי בלופרב, השחקן הראשי, סיפר כי בעקבות הסרט הוא מבין הרבה יותר את הקהילה החרדית ואת מנהגיה. נור פיבק סיפרה כי היא ניסתה להתחבר לדמות שהיא מגלמת של אישה הלכודה במערכת בלתי אפשרית. גם גל מלכה ("המפקדת") ושרה פון שוורצה מככבות בסרט בתפקידי משנה.

למחרת אני צופה בקומדייה הפינית בשם ״100 ליטר של זהב״ על ייצור וויסקי לא חוקי בעיירה קטנה בפינלנד, שמאוד מזכירה את דרום ארה״ב (ששם תעשייה מסוג זה פרחה שנים). לאחר מכן אני צופה בסרט הקולומביאני ״זרע המדבר״ על עיר ללא רחמים באזור מדברי שבו הילדים משמשים כאלו שמבריחים גז. הסרט קצת מזכיר בלוק שלו את סרטי "מקס הזועם" אבל הכל מאוד ריאליסטי ונוקב.