Seret מהעבר: 40 שנה לשושנת קהיר הסגולה

"זה אחד מהסרטים היחידים שלי שיצאו קרוב למה שרציתי", אמר הבמאי/תסריטאי/קומיקאי/אישיות ציבורית בעייתית וודי אלן על סרטו "שושנת קהיר הסגולה" ("The Purple Rose of Cairo"), שיצא החודש לפני 40 שנים לאקרנים. אם נשים בצד את ההיסטוריה הסבוכה והאדם המוקצה שאלן בן ה-89 הוא היום בשל ההאשמות בתקיפה מינית של בתו המאומצת - מעניין שדווקא סרט לעיתים נשכח זה הוא מה שבחר הבמאי כ"פסגת יצירתו", מבין כל אותם ה"רומן שלי עם אנני"-ם וה"מנהטן"-ים של הקריירה שלו. בראייה לאחור, אלן אכן צודק – הטשטוש בין המציאות לדמיון ובין הקולנוע לחיים עצמם כה מדויק ורלוונטי בקומדיה רומנטית זו, שנדמה שהיה יכול להיכתב בקלות היום – ואולי ראוי שיועלה על נס גם בימים אלו.

"שושנת קהיר הסגולה" עוסק בססיליה, מלצרית קשת יום (מיה פארו – דאז אשתו והמוזה הגדולה של אלן) במערכת יחסים מתעללת בלב שנות השפל הגדול בארה"ב, שחייה מתהפכים מן הקצה אל הקצה כאשר היא פוגשת בדמותו הקולנועית של הארכיאולוג טום בקסטר (ג'ף דניאלס באחד מתפקידיו הראשונים), שיוצא ממסך הקולנוע אל החיים האמיתיים במטרה לכבוש את ליבה. במהרה יוצאים השניים במסע להציל את בקסטר לפני שמפיקי הסרט ישמידו כל עותק קיים.

אלן, כאדם שגדל בשלהי שנות ה-30, כשאמריקה עדיין התאוששה מהשפל הגדול, הזדהה עם סיפור אסקפיסטי על רקע המשבר. מכתב אהבה לקולנוע ההוליוודי של אותן השנים – ובעיקר לקומדיות ה"סקרובול" כדוגמת "צער גידול חיות" ("Bringing Up Baby"), הקומדיה האילמת "שרלוק ג'וניור" של באסטר קיטון מ-1924 ויצירותיו של אבי הקומדיה ההוליוודית השנונה, ארנסט לוביטש ("להיות או לא להיות") – סרטו של אלן נשען בעיקר על סיטואציות מופרכות מבוססות מגדרית, כמיטב המסורת "הלוביטשית" ובחריגה מסוימת מה"שטיק" הרגיל של היוצר היהודי, אל מול הסרטים מבוססי הדיאלוגים הרגילים שלו. על פניו, "שושנת קהיר הסגולה" מתפקד כהמשך ישיר לסרטי ה"מטא" מאותו העשור על תפקידו של אלן כקולנוען/יוצר או יחסיו האמביוולנטיים למדיום – "אבק כוכבים" (1980), "זליג" (1983) ו"דני רוז האיש מברודווי" (1984), רובם בהשפעת הקולנוע האוטוביוגרפי של פדריקו פליני ("שמונה וחצי") ואינגמר ברגמן ("תמונות מחיי נישואין"). בהתבוננות רחבה יותר, סרטו של אלן מתמקם היטב בתוך 'הבריאה מחדש' של ז'אנר ה"סקרובול" בשנות ה-80, לצד סרטים כדוגמת "שיגעון של לילה" (“After Hours”) של מרטין סקורסזה מ-1985, "משהו פראי" – אף הוא בכיכובו של ג'ף דניאלס – של ג'ונתן דמי מ-1986 ו"בייבי אריזונה" (“Raising Arizona”) של האחים כהן – כולם זיהו אלמנט אקטואלי, על רקע החומרניות של שנות ה-80, בכאוס של קומדיות אלו. אבל אם תשאלו את אלן עצמו, לא מדובר ב'מכתב אהבה לקולנוע' ולא כלום: 'אני לא מסכים עם זה. עבורי הסרט הוא כמעט בלבד על מציאות ופנטזיה. לססיליה היו יכולות להיות הפנטזיות הללו על רדיו, ספרים או מגזינים פופולריים. הקולנוע כאן רק כנוחות ויזואלית", אמר לימים הבמאי.

עדיין, בין אם אלן יתכחש לכך או לא, קשה לנתק את החזון הנבואי של "שושנת קהיר הסגולה" מהמציאות שלנו וממצב הקולנוע כיום. בעידן שבו סרטים הוליוודיים גדולים הופכים אסקפיסטים יותר ויותר (ואילו אלו הקטנים הולכים יותר לכיוון השני), האמת היא דבר שברירי וכמעט שאין דבר שנמצא בקונצנזוס רחב, תהיה זו קלישאה של ממש להגיד שסיפור על אישה שנשבית בקסמיו של דבר שלא התקיים אף פעם הוא "רלוונטי מתמיד", ועדיין – קשה להכחיש זאת.

עד כמה שפרויקט זה היה מאוד פרסונלי לאלן (אלו שעבדו איתו על הסרט זוכרים אותו עסוק בלחשוש ואף לא צועק "אקשן"), האופי הקומי-מריר שלו כמעט היה שונה לחלוטין. אחרי שפסל את האופציה שיככב בעצמו בסרט – כפי שנהג לא פעם ("אני לא הייתי כוכב קולנוע של שנות ה-30, אולי ילד מקהלה", אמר לימים הבמאי), אלן ליהק את מייקל קיטון – טרום תהילת "ביטלג'וס" ו"באטמן" – דאז ידוע בעיקר כקומיקאי וסטאנדפיסט. למרות החיבה ההדדית בין השניים, קיטון עזב את ההפקה אחרי ימי צילומים ספורים, אחרי שגם הוא וגם אלן סברו שהוא "אייטיז" מדי ולא יהיה משכנע.

במהרה נכנס לתמונה שחקן צעיר עם מספר ספור של קרדיטים לשמו, והוא ג'ף דניאלס. "אתה צובט את עצמך: אתה על סט והנה מיה פארו, והנה וודי אלן מאחורי המצלמה", סיפר דניאלס על החוויה, "זה די טוב". אין ספק ש"די טוב" זה תיאור די מדויק לליהוקו של דניאלס לסרט, שסייע ליצירה עם ה"בייבי פייס" שלו – שסימלו נאיביות הוליוודית ישנה – והן לקריירה שלו עצמו, שהוזנקה למעמד של שחקן אופי בתעשייה. כך, "שושנת קהיר הסגולה" לא רק העניק לדניאלס מועמדות נוצצת לגלובוס הזהב אלא נותר קרוב לליבו שנים לאחר מכן, כשהחליט לקרוא לתיאטרון שהקים בעיר הולדתו צ'לסי שבמישיגן על שם הסרט. האם הערכה מחודשת לסרט פוטרת את אלן מהסטטוס הנוכחי שלו? כמובן שלא, אך היא הזדמנות נוספת להיזכר בכוח הקולנוע כאמנות שמסייעת לנו להבין דבר או שניים לגבי חיינו והאמונות שלנו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן