צריך להביט במציאות למרות הפחד ואת זה אנחנו עוד לא עושים פה

אי שם בשנת 1962 עלה מחזהו של אדוארד אלבי "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" על במות התיאטרון. עלילת המחזה מביאה מפגש חברתי אקראי בין שני זוגות בארה"ב. ג'ורג' ומרתה (זוג בתחילת שנות החמישים לחייהם) מזמינים לסלון ביתם את ניק והאני הצעירים (בני השלושים) לארוחת ערב. המפגש בין שני הזוגות חושף סודות ויצרים ובעקבותיו דברים לא נראים כפי שנראו לפני. המחזה הפך לשלאגר וזכה בפרס טוני הנכסף עבור המחזה הטוב ביותר.

ארבע שנים לאחר מכן עלה העיבוד הקולנועי בבימויו של מייק ניקולס (שגם זכה עליו באוסקר על הבימוי) בכיכובם של אליזבת טיילור, סנדי דניס, ריצ'ארד ברטון וג'ורג' סיגל כאשר שתי הנשים זכו עליו בפרס האוסקר על משחקן. מאז המחזה הועלה 7 פעמים על במות התיאטראות השונים בארץ וזו הפעם השנייה שהוא עולה בקאמרי (הועלה בשנת 2008 בבימויו של מיכה לוינסון עם השחקנים גיל פרנק, ענת וקסמן, נטע גרטי וירון ברובינסקי).

על מושכות הבימוי הופקד עירד רובינשטיין, שידוע בבימויו היצירתי הפורה והוא עושה מטעמים מהמחזה ששובר את המוסכמות החברתית. "זו אחת ההצגות המוצגות ביותר גם בארץ וגם בעולם ויוצרים נמשכים אליה בגלל כל האקשן המילולי שכיפי מאוד ומלא בשר לשחקנים ובגלל משחקי המוחות שנמצאים בה והאופן שבו התסריט מערבב, מטעה ומוליך שולל את הצופה. יש בה משהו שתמיד רלוונטי בהקשר של יחסים. יש במחזה כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם: אקדמאים, אהבה, נישואים, סקס ולכן היא רלוונטית בכל זמן", הוא מסביר.

(הבמאי עירד רובנישטיין. צילום: אוהד רומנו)

עירד צפה בסרטו של ניקולס לפני שנים בתקופת בית הספר למשחק אך לא צפה בו לצורך העלאת ההצגה. "יש בי רצון להתרחק מגרסאות אחרות בתקופה שבה אני עושה את זה", הוא מסביר.

מה עשית כדי לגרום להצגה להיות אקטואלית לימינו?

"לא ניסיתי שתהיה אקטואלית לימינו. לא במודע. בתור אדם שחי בימינו – אין לי אלא לייצר דברים שהם אקטואליים למי שאני עכשיו. החומר פוגש אותי ואת השחקנים – אנחנו מנסים להיות מאוד קשובים ואמיתיים וללכת איתו לקצה הגבול בצורה טוטאלית. בגלל שאנחנו אנשים של ימינו, התוצאה תהיה בהכרח אקטואלית. באופן תת-מודע נכנסים פה גם הדברים שעוברים על המדינה שלנו ועלינו – אבל הכול בצורה תת-הכרתית ומה שיוצא הוא כן תוצאה אקטואלית".

בתפקידים הראשיים מככבים מיכה סלקטר, אפרת בן צור, תום אבני ואביגיל הררי. העבודה עם השחקנים הייתה עבורו חלום. "תום ואביגיל היו רומיאו ויוליה שלי בהפקה הראשונה שביימתי בתיאטרון הרפרטוארי והיה תענוג להפגיש אותם כזוג אחר לגמרי מרומיאו ויוליה", הוא צוחק. עם מיכה סלקטר עבד בעבר וידע שהוא שחקן חזק "אבל תמיד הרגשתי שיש בו איזושהי אפלה שאם מישהו יצליח לחלץ ממנו זו תהיה חוויה מעניינת ובזה התמקדתי", הוא משתף. עם אפרת בן-צור עירד תמיד חלם לעבוד: "אפי היא באמת אחת מתופעות הטבע הכי חזקות שהיה לי את הכבוד והעונג להחזיק בחדר החזרות. זה המקום שאני שואף להביא כל שחקן. זאת טוטאליות, מוזיקליות ותנועה שבאמת נדירה לדעתי בנוף העולמי – היא אדם מרתק לעבוד איתו". לנעליו הגדולות של ג'ורג', שבגרסה הקולנועית גילם ריצ'רד ברטון, נכנס השחקן מיכה סלקטר שמופיע בתיאטרון הקאמרי בעשור האחרון ומוכר ממסכי הטלוויזיה מתפקידיו בסדרות "מנאייכ" ו"שוטרים". "זה תפקיד מאתגר. זה מסוג התפקידים שאתה צריך לעשות עד הסוף, כמו הליכה על חבל – סטית קצת ואתה נופל למטה. אמר פעם שחקן מאוד ידוע ש'זה מסוג התפקידים שאתה לא משחק, אלא פשוט ישנו'", הוא מספר על התפקיד.

זה תפקיד לא קל רגשית וביום שצפיתי בהצגה היו שתי הצגות.

"זה מאוד קשה לעשות את ההצגה הזאת פעמיים רצוף. לפעמים אין ברירה. אני מכין את עצמי לזה, כי זה יום קשה. אני נח הרבה לפני. כמו שספורטאים מתכוננים".

(מתוך ההצגה. צילום: רדי רובינשטיין)

את העזר כנגדו, מרתה, מגלמת בהצגה השחקנית אפרת בן-צור, אותה מיכה מכיר מבית הספר למשחק אך זו פעם ראשונה שהם משחקים יחד מאז. "היה ממש כיף לשחק יחד ולשחזר את ימינו מאז. יש בינינו הבנה וזה היה ממש מרגש", הוא מספר.

לקחת מהדמות של ג'ורג' תובנות לחיים האישיים?

"כן, כמעט מכל דבר שאני משחק אני לוקח הביתה ומשתדל לקחת משהו לחיים שלי. לפעמים הם תמרורי אזהרה שמראים לך, 'לפה אין כניסה', ולג'ורג' יש הרבה תמרורי אזהרה. הוא אדם שבטעות הרג את אמא שלו ואת אבא שלו וזה נורא. הוא ומרתה הם קצת יתומים אחד של השני". בקרוב הוא מתחיל חזרות לקומדיה שחורה חדשה "מי בעד" בבימויה של רוני ברודצקי שתהיה הפוגה קומית ומחכה להצעה מעניינת מהקולנוע. "המלחמה קצת הרגה לנו את הצילומים. אני מקווה שהשוק ייפתח מחדש".

לנעליה של מרתה נכנסת השחקנית והמוזיקאית אפרת בן-צור שמופיעה בתיאטרון גשר ("השחף", "אנה קרנינה") ולאחרונה הופיעה בסרטו עטור השבחים של דני רוזנברג, "החייל הנעלם" לצידו של עידו טאקו. על מנת להיכנס לתפקיד היא קראה את המחזה מספר פעמים, הבינה על מה הוא מדבר ועל המשמעויות שלו. "אחד הדברים שהכי עניינו אותי זה הפחד של הזוג להכיר בכישלונות שלהם והבחירה לעשות הכל כדי לעקוף את האמת ולא לראות אותה. הפחד הגדול לפגוש את הכאב, את האין ולהתאבל כדי אולי להמשיך הלאה. ניסיתי להבין מי זאת מרתה ואיך אני מבינה אותה דרכי".

זאת הפעם הראשונה שאפרת עובדת עם עירד רובינשטיין הבמאי והיא מאוד אהבה את "האמון שהוא נותן בשחקנים, את החופש שהוא מאפשר לכל אחד ואחת ויחד עם זה הוא עוגן מאוד חזק וברור כך שאפשר לנסות ולבדוק, לחפש ולשאול, לחקור. אני שמחה כל כך שיצא לנו לעבוד יחד ומקווה מאוד לעוד". כל מיכה סלקטר היא מספרת: "זה היה מפגש של אחרי שנים רבות. שנינו כבר במקום מאוד אחר. זה מעניין לראות איך אנשים משתנים ולא משתנים בכלל. הוא איש יקר ואני אוהבת אותו מאוד".

את משחקת בשלוש הצגות במקביל - "השחף", "אנה קרנינה" ו"במי מפחד מוירג'יניה וולף" - מה משותף לשלוש הדמויות שאת משחקת?

"מה שמשותף קודם כל זה שאני משחקת אותן והדרך שלי להתחבר לדברים ולאיך שאני תופסת את העולם ולאיך שאני תופסת את הנשים המסוימות האלה. אנה קרנינה רצה קדימה לתפוס את החיים בכל הכוח ולהשתחרר מהשקר שהיא חיה בו בעוד מרתה מכורה לשקר. לשתיהן יש בדידות מאוד גדולה ופחד גדול מהמציאות. ארקדינה נוטשת את הבן שלה וחייבת לבנות את הערך הפנימי שלה ובורחת מהאימהות, בעוד מרתה מאוד רצתה להיות אימא ושילמה מחיר מאוד גדול ומאוד מתביישת בזה ובוחרת במעין אימהות דמיונית שממלאת את חייה העצובים. יש פה עניין של נשים והקשר שלהן לאימהות שהן רצו להיות, שחשבו שיהיו ומשהו שם נכשל, או לפחות הן תפסו את עצמן ככישלון".

כתבת בעבר מוזיקה להצגות תיאטרון, מדוע לא בהצגה זו?

"בגלל שזה תפקיד שדורש ממני את הכל ואני לא רוצה להיות עסוקה בעוד משהו. הרגשתי שבגלל שאני ועירד עובדים יחד פעם ראשונה ניתן קודם זמן להכיר ולהבין אחד את השנייה אבל אולי בפעם השנייה. למרות שאני מאוד אוהבת לכתוב מוזיקה לדברים שאני צריכה לשחק בהם. זה כיף".

לנעליהם של ניק ומיצי נכנסים השחקנים אביגיל הררי ותום אבני ששיחקו בעבר זוג בהצגה "רומיאו ויוליה" אותה ביים עירד רובינשטיין. אביגיל הררי מופיעה למעלה מעשור בקאמרי בתפקידים שונים ומאתגרים, בעברה היא זכורה מתפקידה בסדרת הנוער הפופולרית "האי" ולפני חמש שנים גילמה את התפקיד הראשי בסרטה של טליה לביא "אחד בלב" לצד רן דנקר. תום אבני, שלנצח ייזכר כמוגלי מההצגה המצליחה 'ספר הג'ונגל' מוכר ממסכי הטלוויזיה מהנחייה בערוץ הילדים ובעשור האחרון בעיקר מהסדרה הפופולרית "סברי מרנן", ובשנים האחרונות מופיע בקאמרי בהצגות שונות. אבני גם צפה בגרסאות הבימתיות הקודמות שעלו בארץ בעבר.

המחזה עלה בארץ שבע פעמים ובתיאטרון הקאמרי זו הפעם השנייה. למה לדעתכם הוא צולח את מבחן הזמן?

אביגיל: "לא ידעתי שזו פעם שביעית שהוא עולה. יחסים בין אנשים זה דבר תמיד מעניין ותמיד רלוונטי ותמיד אקטואלי ותמיד אפשר למצוא בו את עצמנו ועוד דברים חדשים להביא. אני חושבת שאנשים מאוד מזדהים עם הזוגיות – זוגיות ארוכת שנים וזוגיות טרייה. יחסים תמיד יעניינו".

מה לקחתם מהדמויות?

תום: "כשחקנים העבודה שלנו היא להתחבר למחזאי מאשר להתחבר לדמויות. בסוף הרעיון, בטח במחזה כזה שהוא כמו צופן שצריך לפצח אותו, זה להתחבר למחזאי ולנסות להבין מה הוא רצה לספר ומה הקול של כל אחת מהדמויות משרת בתוך הסיפור הזה. אני חושב שאחד הדברים שהופכים את המחזה הזה לתמיד רלוונטי שזה מחזה על אנשים שהדרך שלהם לשרוד את החיים היא לנסות לא לראות את המציאות ואני חושב שכולנו קצת עושים את זה. בטח במציאות הקשה שלנו אבל כל מציאות היא קשה בסוף. המציאות בישראל על אחת כמה וכמה יותר קשה, אז אולי פה זה אפילו רלוונטי יותר. אני חושב שמה שבסופו של דבר ג'ורג' ומרתה מבינים זה שהדרך הטובה יותר היא כן להסתכל אל תוך העיניים של המציאות למרות הפחד ואת זה אנחנו לצערי עוד לא עושים פה".

אביגיל: "יש כאלה שעושים ויש כאלה שלא".

תום: "יש מעט יחסית שעושים את זה ולא מספיק, אז להצגה הזאת יש מקום עדיין לרוץ".