מה קרה לזאק שניידר? סיקור מיוחד

מאת: בן חכים

ב – 2006, פרץ זאק שניידר את דלתות המדיום עם סרטו החדשני "300", אשר מראש היה חשש כי ידון עצמו לבעייתיות. הסיפור, הסטינג, הכל היה נראה כמכוון לשרת את הטכנולוגיה החדשה שהקולנוע לא ראה עד אז באופן עשיר ופתח פתח להרבה מאוד סרטים שבאו ויבואו אחריו ("Immortals" שיוצא בקרוב, לדוגמא).

[*]

אבל "300" הביא איתו משהו נוסף, מעבר לשימוש בטכנולוגיית הגרין סקרין, שבו סרטים רבים התעסקו לפניו ("סקיי קפטן" שנכשל בקופות, לדוגמא) והוא - סגנון. קל מאוד להבין את הטכניקה, אך כדי להצליח צריך גם סגנון ושניידר סיפק את שניהם. תוסיפו לכך גם אהבה למדיום ומשהו לומר, ותקבלו את "300" – פיסת קולנוע מרהיבה ופורצת דרך, גם אם לפרקים, והיו לא מעט כאלה בסרט, הקו העלילתי שבו לא היה הצעקה האחרונה.

[*]

"השומרים", שבא אחריו, לעומתו, כבר הציב את שניידר גבוה למעלה, בכיסא הראויים. אחרי "300", שניידר איבד את אפקט ההפתעה - בעיקר ניתן היה לחוש זאת כאשר סרטים כמו "Meet the Spartans" ניסו לחקותו, אך לראשונה בקולנוע, נראה שנעשית בטכנולוגיה שימוש המשרת את הסיפור באופן הרמוני. "השומרים", שהוא עיבוד קולנועי לרומן גרפי מאת אלן מור ודייב גיבנס, הינו סיפור מופלא כשלעצמו וזה קיבל קפיצת מדרגה ושיוף ענקי הודות לשניידר - הכל התחבר.

[*]

מיד אחריו, הגיע "אגדה עם כנפיים", שלצורך עשייתו שניידר לא רק השתמש במסך ירוק, אלא גם באנימציה ולמעט בימוי הקולות, כלל לא עבד עם אנשים בשר ודם. זהו סרט האנימציה הראשון של שניידר ורואים זאת.

התפאורה בסרט מועתקת מסרטים אחרים והתחושה היא שכבר היינו בסרט הזה. שניידר, שהיה בטוח שכדי להמם את הצופים הסרט כולו חייב להיות באנימציה, רצה לקפוץ מדרגה – אבל המציאות היא שונה. כולנו יודעים שקולנוע בסופו של דבר בא לספר סיפור - וכאן מתחיל הסדק בשמו של שניידר ועולה השאלה האם נחשפה חוסר היכולת שלו להביע סיפור – האם איבד מקסמו?

לא מעט מגדולי הבמאים זכו לחסימה בעת הצלחתם. אולי הגדול שבהם לאחרונה הוא מ. נייט שאמאלאן, שביים את סרט האימה שהיה מועמד לפרס האוסקר "החוש השישי" ב - 1999 ומאז, כמעט כל סרטיו סבבו סביב אותו הטריק. מהדוגמאות האחרונות של עבודותיו, גם גדולי המעריצים (ומודה כי נמניתי בינהם), מתקשים לעמוד מאחוריהם. לאחר צפייה בסרטים כמו "נערה במים" ו - "ביום שזה יקרה" קשה שלא להבחין שמשהו קרה לשאמאלאן– והפחד הגדול הוא שאותו הדבר קרה גם לשניידר.

[*]

סרטו האחרון, "סאקר פאנץ'", אושש את החשש – כי כנראה שגם שניידר נכנע למכונה ההרסנית של הוליווד. "300", אשר קנה את לב המפיקים בקלות – הזרים מאז כמויות עצומות של כסף אל כיסו של שניידר – ומאז השמיים הם הגבול – טענה שמתנפצת לחלוטין בהתייחס ליצירתו האחרונה, "סאקר פאנץ'", המוכיחה בדיוק את ההיפך - שלשמיים אין גבול.

[*]

הסיפור על פניו, נשמע נפלא ומקורי - העלילה המתרחשת בשנות החמישים, עוקבת אחרי צעירה המאושפזת על ידי אביה החורג במוסד לחולי רוח. היא מתחילה לדמיין עולם אלטרנטיבי שבו היא חוברת לקבוצת לוחמות אמיצות שיעזרו לה להלחם במנהיג מרושע השולט בעולם - זו הדרך היחידה שלה להתמודד עם המציאות האפרורית והקשה בבית החולים.

הביצוע אמנם, רחוק מלהיות מוצלח, או קל צפייה.

[*]

הסרט מתחלק לכמה חלקים, כאשר בכל חלק הגיבורות צריכות למצוא חפץ אחר שיקרב אותן אל מחוז חפצן וכל שלב בסולם חושף אותנו לקליפ המתאר לנו את המתרחש במוחה של הגיבורה - מבולבלים? גם אנחנו.

הקליפ הפותח את הסרט לא אומר הרבה חוץ מלחזור על השאטנץ הטכנולוגי. סצינה אחר סצינה אנו לא מצליחים להזדהות עם הדמויות ומהר מאוד שוקעים בפינג פונג מעייף הנע בין משחק גרוע (למי שחשב שהשלוש יודעות לשחק) לבין תסריט גרוע עוד יותר ואנו לא יודעים מה השפיע על מה.

אחת הבעיות המרכזיות של הסרט ואולי המרכזית שבהן היא שהסיפור מתרחש בדמיונה של הגיבורה - אם כך, עולה השאלה – אם אנחנו יודעים שמדובר במציאות מדומה, כיצד אנו יכולים לפחד שמא משהו רע יקרה לבנות בעת השגת מבוקשן? כאשר הכל בראש – אין סכנה ותמיד הטובים ינצחו - זהו טבע האדם ובכך, מסרס שניידר כל אפשרות להזדהות עם הדמויות שמצליחות באופן קבוע בסוף כל אפיזודה. כל סצינת אקשן ידועה מראש ולא מספקת עניין או התרגשות.

[*]

העובדה כי שניידר עומד מאחורי הפרוייקט איפשרה להוליווד להאיר באור ירוק את כל הנקודות שאצל כל במאי אחר היו מהוות אור אדום – בתשובה כי מדובר בבמאי של "300" ולו מותר –

סצינות אקשן ארוכות ומתישות השתולות כחלק מהמציאות המדומה, גדושות באפקטים, אך לא מאפשרות לנו רגע אחד קטן של הנאה. אנו רווים תחושת דיסאוריינטציה ועומס - הניגודים בין סצינות "המציאות" לבדיון הם כל כך גדולים, עד כדי כך שקשה לנו שלא לשים לב למלאכותיות המעסיקה אותנו בשאלות כמו - "איך הקימו את הסט", בייחוד כשאנו מודעים להיסטוריה של שניידר.

קשה להבין איך בסצינות אקשן, שעשויות לא רע בכלל, אנחנו יכולים להשתעמם עד מוות – אבל אנחנו יכולים – ואם כבר, זה משהו ששניידר כן השיג בסרט. מרעיון שעל הנייר נשמע מקורי וחדשני, הוכיח שניידר כי לא כל הנוצץ זהב הוא ולרוב כדאי להסתפק במועט ובסיפורים עם שאיפות מצומצמות.

[*]

הפחד הוא, ש"סופרמן" העתידי, עליו גם אחראית "חברת וורנר", יהיה דומה באופיו ליצירה הנוכחית. אולי המספרים יעירו משהו אצל "האחים" וינערו את שניידר שסביר להניח שקע בתרדמת – כולנו תקווה כי השחקנים העומדים בראש הפרוייקט הבא, הנרי קביל, איימי אדמס, דיאן ליין וקיווין קוסטנר, לא יכולים להוציא סרט רע, אבל גם שחקנים נפלאים הוכיחו לנו בעבר כי בהוליווד – כמו בהוליווד - הכל יכול לקרות.