חדשות טלוויזיה / סדרות

"חוצה את הקו": ביקורת סרט נטפליקס

שלח לחבר הוסף תגובה
מבין מבול סרטי המקור הבינוניים ברובם של נטפליקס, חמקה מתודעת הציבור דרמה מסוגננת של רבקה הול על זהות, חברות וסודות משני חיים בניו-יורק בסוף שנות ה-20. יעל מאורר בביקורת על סרט מאופק, מסוגנן ושקט, אך מתחת לפני השטח מציג את הפצע המדמם של יחסי הגזעים, שעדיין לא נרפא כמאה שנים לאחר ההתרחשויות בו
"כולנו מנסים לעבור כמשהו אחר". מילים אלו של גיבורת הסרט "חוצה את הקו" מדגימות את נושא הסרט המעניין והיפה הזה, שעוסק בשאלות של זהות, השתייכות לקהילה וגזענות. עבור הבמאית והשחקנית רבקה הול, (ששיחקה ב"יוקרה", "גנב עירוני" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה"), הסיפור על אישה שחורה ש"עוברת" כלבנה הוא גם סיפור אישי. אימה של הול נולדה לאם לבנה ולאב ממוצא מעורב ש"עבר" כלבן והסוד המשפחתי הזה היה נוכח בחייה. כשנתקלה בספרה של נלה לרסן "Passing" שפורסם ב-1929 שעליו מבוסס הסרט, הרגישה מיד חיבור לעלילה, שהדהדה את הסיפור המשפחתי שלה. התופעה של מעבר בין זהויות, או התחזות של שחורים מעורבים בעלי גוון עור בהיר ללבנים התרחשה בזמן בו "חוק הטיפה האחת" קבע שגם טיפה אחת של דם שחור קובעת את גזעו של האדם, ובכך מטילה עליו הגבלות ואיסורים שאינם מנת חלקו של האדם הלבן בארצות הברית.

הסרט מספר סיפור על שתי חברות ילדות שנפגשות במקרה בניו-יורק של סוף שנות ה-20 אחרי שלא ראו אחת את השנייה כ-12 שנים. אלו שנים של "מעבר", שאולי מתייחס ל-12 שנים של עבדות, הנרטיב הידוע על אדם חופשי שמצא עצמו עבד במדינה בה עדיין הייתה עבדות. שתי הנשים נמצאות בסוג של "עבדות", האחת מתחזה ללבנה והשנייה המנסה לחיות חיים נורמליים על אף היחס המפלה בשל צבע עורה. איריין (טסה תומפסון,"ווסטוורלד") היא אישה שחורה הנשואה לרופא שחור (אנדרה הולנד, "אור ירח") ולהם שני בנים. היא משתייכת למעמד הבינוני-גבוה בניו-יורק, פעילה בקהילה השחורה ומארגנת אירועים בהארלם, אליהם מגיעים שחורים ולבנים עשירים ומפורסמים הרוצים לטעום מעט "אקזוטיקה" שחורה.

[*]

חברתה, קלייר (רות נגה, "לאבינג", "עברייני על"), "עוברת" כלבנה, ונשואה לגבר לבן גזען (אלכסנדר סקארסגארד, "דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים"), שאינו מודע לכך שאשתו "שחורה" במונחים שלו, מונחי "הטיפה האחת". הפגישה המקרית בין השתיים מערערת את עולמן הבטוח לכאורה. קלייר היפהפייה והפלרטטנית נדמית לאיירין כמאיימת על הקשר בינה לבין בעלה, ומנפצת את החזות השלווה והבורגנית שאיירין מנסה בכוח לשמר. הסרט מצולם בשחור-לבן אמנותי, המחדד את עובדת היותו סרט תקופתי המתרחש בסוף שנות ה-20 של המאה העשרים, אך גם מדגיש את נושא הסרט: השחור מול הלבן. זהו סרט שעוסק במהות הרעיון של "גזע" כאשליה ויזואלית. אם קלייר מצליחה "לעבור" כלבנה, להתחתן עם גבר לבן גזען שאוהב אותה ובטוח לחלוטין שאין בה טיפת דם שחור, מהי המשמעות של ההפרדה בין "שחור" ל"לבן"? שתי השחקניות הנפלאות מעבירות את תחושת הסכנה והמתח הנובעים מחרדת אפשרות גילוי הסוד בצורה מושלמת. השימוש בשחור-לבן מחדד גם את היותן של השחקניות "שחורות" בעולם לבן. כך בסצנת הפתיחה של הסרט, רואים הצופים עולם מטושטש דרך עיניה של הגיבורה איירין שחבושה בכובע מלמלה שקוף למחצה רחב תיתורת כמנהג התקופה ומשפילה את עיניה. היא נמצאת במסע קניות בעולם ה"לבן" ולכן אינה משירה מבט לבל תתגלה זהותה ה"אמיתית" כאישה שחורה.

שאלת אי הבהירות של המבט נוכחת גם בסצנה יפה בסרט בה יורדת איירין במדרגות ביתה ורואה דרך המראה את בעלה ואת חברתה צמודים זה לזו. אבל כאשר היא רואה אותם במציאות, מתברר שאינם עומדים כה קרוב. מהי המציאות ומהי ההשתקפות שלה בדמיון שלנו? הסרט מראה לנו ש"דברים אינם כפי שהם נראים", משפט שאומרת איירין לידידה הטוב, הסופר הלבן יו וונטוורת' (ביל קאמפ, "גמביט המלכה") שתוהה מיהי קלייר, ה"יפהפייה הבלונדינית" שהגיעה למסיבה. האפשרות לזהות מיהו לבן ומי מתחזה ללבן אינה מובנת מאליה. אפילו איירין אינה מזהה בתחילה את חברת הילדות שלה קלייר. רק כאשר היא שומעת את הצחוק הייחודי שלה, היא מבינה שזו אכן היא. מראה עיניים מטעה אבל משהו בגופניות ובחושניות של קלייר, המתבטא בצחוק שלה, הוא שמייחד אותה.



הסרט מפליא לעבד את הספר האייקוני של לרסן, שמתאר מצב תודעה פנימי של הגיבורה, שהוא מסע של התפרקות ושבירת כל מה שניסתה כל כך בכוח לשמר: חיים נורמליים, שקטים, בטוחים ובורגניים כאישה שחורה בתוך עולם לבן וגזעני. הסרט מספק כמה דימויים ויזואליים של נפילה: הבובה השחורה הנופלת בחנות הצעצועים, האיש הנופל ברחוב לעיניה של איירין, העציץ הנופל מחלון ביתה כאשר היא נמצאת שם עם קלייר, קנקן התה הנשמט מידה במסיבה ומתנפץ לעיני אורחיה, בעלה וחברתה, וגם בסוף המטלטל של הסרט.

השימוש המתוחכם במוזיקה בסרט מצליח להעביר היטב את רוח התקופה. צלילי הפסנתר בגוון הג'אז מהווים מעין "פזמון" חוזר בסרט. כך גם צליל החצוצרה ששומעות הגיבורות המסמל את רוחה של הארלם, מקום בו התרחש בשנות ה-20 ה"רנסנס של הארלם", תנועה ספרותית ותרבותית של אנשי רוח, סופרים ומוזיקאים שחורים. הסרט מצליח לשחזר רוח של תקופה תוססת בהיסטוריה של ארה"ב, ומפליא ליצור עולם בו התלבושות, הבתים והמוזיקה מרגישים אותנטיים כמעט כאילו היה זה סרט שנוצר בשנות ה-20 על שנות ה-20. זהו סרט מאופק, מסוגנן ושקט, אך מתחת לפני השטח, כמו הלינץ' שעליו מספר בעלה של הגיבורה לבנו, נמצאת הגזענות הרצחנית, הפצע המדמם של יחסי הגזעים, שעדיין לא נרפא כמאה שנים לאחר ההתרחשויות בסרט.

הסרט "חוצה את הקו" משודר בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן
יעל מאורר אליאב - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
תגובותהוסף תגובה
1מסכים וממליץ. יצירת מופת. ערן (63) | 12/11/2021 12:40:20
רלוונטי
 
חיפוש בארכיון הטלוויזיה
הצג את כל הידיעות / כתבות מחודש ושנה מסויימים (יש לבחור שנה וחודש וללחוץ על כפתור החיפוש)
   
או בצע/י חיפוש טקסטואלי בארכיון
בחר/י תאריך: מ עד
חפש בכל הארכיון
Buffalo Kids1חבורת המערב הפרועציון גולשים10 / 9.8ציון מבקרים5 / 3.5
Bob Trevino Likes It2בוב טרבינו עשה לך לייקציון גולשים10 / 9.5ציון מבקרים5 / 3.2
Out of the Nest3צ'יקן מאסטרציון גולשים10 / 9.4
The Teacher Who Promised The Sea4המורה שהבטיח את היםציון גולשים10 / 9.3ציון מבקרים5 / 3.0
Cabaret Total5מופע טוטאלציון גולשים10 / 8.9ציון מבקרים5 / 4.3
ארכיון הניוזלטר של אתר סרט