אני יוצרת כי רוצה לשנות: ראיון עם תסריטאית סדקים

"כתיבה זו עבודה מאוד קשה. מה שחוויתי, האדם שאני והעולם שלי זה מה שאני מביעה בכתיבה. אתה יוצר כי יש לך משהו אחר להגיד, כי אתה רוצה לשנות אצל אנשים משהו. כי יש לך צעקה שאתה רוצה להוציא, זו יצירה, זו אמנות", מסבירה בהתלהבות התסריטאית והמחזאית מיכל אקרמן על התהליך היצירתי שלה ככותבת תסריטים ומחזות. אקרמן (49) היא אישה עסוקה שמג'נגלת בין כתיבת מחזות ותסריטים וגידול ילדים. היא תל אביבית במקור, דור שני לניצולי שואה, אך בניגוד לסטיגמה שדבקה ביוצרים, נטשה את העיר הברנז'אית וכיום גרה בקדימה. היא בזוגיות מזה 25 שנה, ואימא לארבעה ילדים שהם העוגן שלה - "המשפחה זה הבסיס שלי, כך שאני יוצרת משמחה", היא מסבירה עם חיוך רחב.

כבר בתקופת הילדות מצאה עצמה כותבת לעצמה, פיתחה דמיון ועפה לעולמות אחרים, אך לא חשבה שתעשה עם זה משהו. "אמרו עליי שאני ילדה עם הרבה דמיון ובלי רגליים על הקרקע וכיום הדמיון הזה גם מחזיק אותי וגם מפרנס אותי", היא מספרת. "לקח לי הרבה זמן להבין מה אני רוצה, עד שהבנתי שאני רוצה להיות מחזאית ותסריטאית. זה לא היה פשוט אבל ברגע שהבנתי, אמרתי את זה בקול, עזבתי הכול והתמקדתי בזה", היא מספרת.

במהלך אותו תהליך חיפוש והבנה, למדה מיכל במסלול מכינה של בית הספר למשחק "יורם לוינשטיין". "לא למדתי משחק כדי לשחק", היא מסבירה. "יש לי סקרנות לגבי התנהגויות של אנשים ורצון להעמיד אותם בסיטואציה מטורפת ולראות מה יעשו. לכן למדתי משחק כדי להבין איך עובד השחקן, מהמקום של לשפר את הכתיבה שלי". כיום היא כותבת מחזות ותסריטים, הקימה קבוצת יוצרים בה הם קוראים ומנתחים תסריטים ומלווה אמנים ויוצרים בתהליך היצירה.

[*]

(מיכל אקרמן. צילום: אלן צ'פלסקי)

הסיבה שנפגשנו היא לרגל יציאתו לאקרנים של הסרט הראשון שכתבה, "סדקים" (אם תתרכזו, תוכלו לצפות באקרמן בתפקיד קטן בשתי סצנות). הסרט מראה איך יום בהיר אחד, עודד, חוקר מוערך ובכיר באקדמיה (שמואל וילוז'ני) מואשם על ידי הדוקטורנטית שלו, נועה (בגילומה של ליאת אקטע) בהטרדה מינית. החידוש בסרט הוא שאינו מתמקד בנקודת המבט של המוטרדת, אלא במוטרד ומשפחתו, עם דגש על אשתו (צופית גרנט). הסרט מתאר את התמודדותה עם ההאשמה כלפיו ועם המציאות החדשה שנגזרה עליה ועל משפחתה.

התסריט של "סדקים" מבוסס על המחזה "לכודים" שכתבה לפני עשור. נושא ההטרדה והתקיפה המינית בו דן הסרט הוא נושא אותו חוותה אקרמן על בשרה ולא הייתה מעוניינת להרחיב בגינו. אריק לובצקי, במאי הסרט התלהב מהמחזה ובניגוד לאחרים שקראו ופחדו להתעסק עם החומר, ראה את חשיבות הנושא וביקש ממנה להפוך אותו לתסריט. מי הייתה הדמות שהכי ריתקה אותך בהליך הכתיבה?

"מבחינתי אשתו של עודד היא הגיבורה של הסרט. אני חושבת שלהיות אשתו של – זה מה שריתק אותי ולכן הגעתי לכתיבה הזאת, להראות את הצד הזה ומבחינתי זה הרבה יותר מורכב מלהיות מוטרדת בימים האלה. מה יש לי לחדש על מוטרדת מינית? ואם אין ליוצר מה לחדש, עדיף שלא יכתוב .יוצר טוב מביא זווית ראיה חדשה למציאות מוכרת. זו לדעתי אמנות".

זהו שיתוף הפעולה הראשון בין אקרמן לבמאי אריק לובצקי ("תפוחים מן המדבר") אך לאור השבחים שהיא מרעיפה עליו והיחסים הטובים שנשמרו ביניהם, נשמע שהוא אינו האחרון. "באופן יחסי לתסריטאית הייתי מאוד מעורבת. הגעתי לכל ימי הצילום, לאודישנים, הבעתי דעתי. אריק אדם שאוהב להקשיב, להעשיר עצמו מדעות של אחרים ובסוף ההחלטה היא שלו. זה תהליך שעברנו יחד ותוך כדי התהליך נוצרה הקשבה. אני זוכרת שהגעתי ממקום של 'מה הוא יודע? אני חוויתי את זה' ולאט לאט למדתי שהוא יודע דברים אחרים וזה כל היופי ובסוף פיתחנו חברות קרובה".

הסרט אינו מראה באופן חד משמעי מה קרה בפועל בין המטריד למוטרד. בעצם לא ניתן לדעת האם ההאשמה של נועה כלפי עודד היא אמיתית או שקרית. "נאבקנו בזה מאוד אבל הרגשנו שגם אם היינו מראים פלאשבקים אי אפשר לדעת מה היה. כי מה שהיה זו זווית ראיה וזה מה שהסרט ניסה להראות. יש פה שני דוברי אמת מבחינתי. גם בכתיבה היה לנו חשוב להיות לא שיפוטיים ולא לקחת את הקהל לשום כיוון. למדתי לגלות חמלה כלפי עודד – לא היה לי קל לכתוב אותו מההתחלה כאישה וכנפגעת תקיפה מינית, אבל גיליתי חמלה וגיליתי שהוא פועל ממקומות חלשים. אני לא מסכימה עם מה שעשה אבל הבנתי איך זה קרה לו. האגו, והיותו אדם אטום רגשית הוביל אותו ואת משפחתו לטרגדיה", היא מסבירה.

הסרט מסתיים בצורה פתוחה ולא עם תהליך ההבנה של המשפחה עם המצב החדש. מדוע?

"אם היינו מסיימים בסוף סגור, הקהל היה רגוע. אני מבחינתי ככותבת לא רוצה להוציא קהל רגוע מיצירה שלי. בסוף סגור, הקהל היה נרגע, הולך לשתות קפה, מדבר על פוליטיקה וזהו. אני רוצה שקהל יצא מהסרט ויחשוב עליו ושהוא לא ייתן לו שקט. הדרך לעשות זאת היא לא לסגור לו את הפינה הזאת. אני אוהבת לשנות ולהפעיל מוח של אנשים וזה מה שניסיתי".

כעת עובדת אקרמן על מחזה פוליטי על שמשון הגיבור ותסריט שמדבר על גניבה ספרותית, נושא שקרוב לליבה מאחר והיא "מבלה" ארבע שנים בבתי משפט בנוגע לסוגיה זו בעקבות מחזמר שכתבה בשם "גולדי חזיות". "אני נלחמת עליו כמו לביאה. חשוב לי להביא את הסוגיה הזו לבמה כי זה קורה להרבה יוצרים וצריך לקדם את השיח סביב זה", היא מספרת. כמו כן, כבר ביקשו ממנה לכתוב סרט המשך לסרט "סדקים" מהנקודה בו הסתיים ולדבריה, ישנה גם התעניינות לרימייק לסרט מטעם מפיקה גדולה בניו יורק. אך החלום האמיתי שלה הוא ליצור חלל עבודה לאמנים עובדים שבו יוכלו ליצור יחד, ולתת פרנסה אחד לשני מבלי להזדקק לתקציבים ממשרד התרבות.