ראינו טובים יותר: הסרטים הישראליים המוערכים יתר על המידה

לבנון (2009)

אמנם הסרט הזה זכה באינספור פרסים, כולל הסרט הישראלי היחידי שזכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, אבל עם יד על הלב – מבחינתי "לבנון" הוא יצירה יותר מדי מינימליסטית ויותר מדי מוערכת. סרטו הראשון באורך מלא של שמוליק מעוז מתרחש רובו ככולה בתוך טנק ומתמקד בצוות טנק הכולל את איתי טיראן, אושרי כהן, מיכאל מושונוב, יואב דונט וזוהר שטראוס. ההרגשה הקלסטרופובית מתוקף העלילה המונוטונית שמתרחשת באותו מקום, לא מצליחה מבחינתי לעבור את המסך.

אולי ההשוואה הבלתי נמנעת ל''בופור'' שיצא רק שנתיים לפני, והכיל בתוכו כל כך הרבה רבדים – היא זאת שגרמה לי לא להתלהב במיוחד מהסרט. נכון, ניסו פה לעשות משהו שונה ואפילו ההבלחה של דודו טסה אל תוך הסט הייתה משב רוח מרענן. אבל עם זאת, אני לא יכול שלא להרגיש שמדובר בסרט מאולץ, שלמרות שכוונתו אכן טובה, לעולם לא הצליח לקחת אותי למקום שסרטי מלחמה ישראלים אחרים הצליחו. (רותם שרון)

איפה אנה פרנק? (2022)

ארי פולמן העז לעשות מעשה ולקח את סיפורה של אנה פרנק והעניק לו עיבוד כל כך מופרך שכל מה שהיה חסר הוא שכמו כל נסיכות דיסני, גם אנה חיה בסוף הסרט ב"אושר ועושר". העיוות ההיסטורי המתרחש לאורך כל הסרט כאילו אביה של אנה פרנק הוא זה שדאג לפרסום יומנה בעולם הוא שגיאה (יותר נכון המצאה) היסטורית בלתי נסלחת. כבן לניצולי שואה, פולמן הרשה לעצמו לגעת בפרה קדושה והיה אמור לטפל בה בכפפות של משי, במקום זאת קיבלנו בית מטבחיים.

השואה היא מעל כל פוליטיקה ואסור להשוותה לשום דבר אחר. היא סמל כה קדוש עבור העם היהודי וכתם עד בהיסטוריה של האנושות, אך פולמן (ואולי גם בלחץ מפיקים זרים שותפים) בחר להעניק לסרטו ממד אחר ולהכניס משמעות פוליטית כשבאופן מרומז (עד בוטה) בחר להשוות בין הפליטים שהוצגו בסרטו לבין היהודים שנרדפו בתקופת מלחמת העולם השנייה וברחו מזוועותיה של המלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות. (אור טילינגר)

צ'רלי וחצי (1974)/ חגיגה בסנוקר (1975)

כל יום עצמאות, השמות הקבועים לצפייה צצים ועולים - "הלהקה", "גבעת חלפון אינה עונה", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר"; אך בעוד השניים הראשונים ניתנים לקריאה אחרת, חתרנית ולא רק כבידור פשוט (תגובה למות האתוס המלחמתי אחרי מלחמת יום כיפור, לדוגמה), יצירותיו של בועז דוידזון, שזכו להערכה מחודשת עם השנים, עדיין מעליבות ומיושנות ב-2022. נכון, "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" הם לא רק חלק אינטגרלי מהתרבות הישראלית הפופולרית (כאלו שגם ילדים שנולדו 50 שנה אחרי צאתם מצטטים בקלות מהם), הם גם היו הפעם הראשונה שבני עדות מזרח רבות ראו את עצמם מיוצגים על המסך הגדול. אבל הייצוג שנוצר הוא לא בהכרח ייצוג חיובי - אלא כזה מעליב, מזלזל ומגחיך כל מי שלא "לבן" ו"אשכנזי": בעוד המזרחי ממלא את פיו בקציצות ולא בקיא בברכות הדת, האשכנזי - נפסד ככל שיהיה בסוף הסרט - הוא החכם, מחזיק בידע (בהתאם לכך שהסרט נוצר ע"י צוות אשכנזי).

לא רק שסרטים אלו הפכו את ז'אנר ההומור העדתי המפלג לפופולרי, הם גם - ללא התייחסות לסוגיות הייצוג - מלאים בדיחות עבשות ונרטיב שמרני. כמזרחי- ובכלל, כחובב של קומדיה טובה - "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" הם באמת דוגמאות לסרטים אוברייטד. (דניאל עמיר)

פרא אציל (2018)

הסרט שמבוסס על ספרו רב המכר של הסופר דודו בוסי נחשב סרט איכותי ומוערך. הוא היה אחד מחמשת המועמדים לפרס האופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר לשנת 2019 ואף זיכה את השחקן הראשי, נווה צור בפרס האופיר לשחקן הטוב ביותר ואת שירה האס בפרס אופיר לשחקנית המשנה. על המשחק אין עוררין, שניהם היו מצוינים ונכנסו בטבעיות לנעלי דמויותיהן הלא פשוטות.

הספר מציג את אלי, בחור חכם שגר בפריפריה. בניגוד לשאר הנערים, הוא קורא ספרים, יודע להתנסח כהלכה אך סובל מהפרעת אכילה שגורמת לו לעודף משקל משמעותי. הוא חי עם אמו המכורה לסמים ואלכוהול ובן זוגה האלים וחולם שאמו תחזור לחיות עם אביו האמן המיוסר. בנוסף, הוא מאוהב באנה, נערה רוסיה שעברה לגור בשכונה וחולם שיהפכו לזוג. אך בין לבין קורים עניינים שמסבכים את רצונותיו ואת חייו. הסרט נצמד לרוב הפרטים שמצוינים בספר. אך שינויים עלילתיים שנעשו בעיקר בחלק השני של הסרט גורמים לעיבוד התסריטאי להיות הרבה פחות מוצלח מהמקור ויותר מדי בוטה ומנסה לעורר סנסציה בכוח. חבל שמרקו כרמל לא נצמד יותר למקור. (מיכל ליבר רונן)

עטאש – צימאון (2004)

סרט הביכורים של תאופיק אבו ואיל זכה לשבחים יוצאי דופן עם צאתו – פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים, פרס הביקורת בפסטיבל קאן, פרס אופיר עבור הצילום (הבאמת משובח) וסבב פסטיבלים בינלאומי מרשים. יאיר הוכנר כתב אצלנו שהסרט "נוגע בשלמות" ו"מעמיד את היוצר בשורה אחת עם היוצרים המסקרנים ביותר בעולם".

הבעיה היחידה היא שזו חתיכת סרט (תסלחו לי) משעמם. התסריט הדליל מאוד עוקב אחר משפחה ערבית שגרה לה בעמק שומם בין הגבעות ונאלצת לנטוש את הכפר בעקבות רומן "אסור" של הבת. יש בסרט הזה את כל הקלישאות של קולנוע "ארט האוס" איכותי חביב המבקרים והפסטיבלים, אך אין בו דבר שימשוך את הצופה אליו וירתק אותו לעלילה שעוסקת בנושאים חשובים. כך נותר "עטאש – צימאון" חביב המבקרים, אך סרט ששמו כמעט ואינו אומר דבר עבור הקהל הישראלי. (אלעד שלו)

אפס ביחסי אנוש (2014)

סרטה של טליה לביא זכה לאינספור שבחים ופרסים ובאהבת הקהל, והפך למחזמר מצליח. הוא מורכב משלושה סיפורים על חוויותיהן של חיילות בבסיס צבאי, ונתפס כסרט ביקורתי ופורץ דרך בתיאור שלו את הצבא מזווית נשית. כל זה אכן נכון, אבל עבורי הוא לא בדיוק עבד. הסיפור הראשון בסרט, שמבוסס על סרטה הקצר של טליה לביא ואולי לכן הוא השלם ביותר מבין השלושה, מפתיע וכואב. הוא משלב בצורה מצמררת את סיפור ההתאבדות של המתחזה המגיעה לבסיס עם סיפורה של דפי (נלי תגר), שעומדת במוקד הסרט. אבל המבנה האפיזודי שלו גם פגם בסרט ומנע ממנו להפוך ליצירה שלמה באמת. ואם אנחנו כבר בעסקי שבירת קונסנזוס, אז מעולם לא הבנתי את ההתלהבות מנלי תגר. (יעל מאורר)