האם אנחנו נמצאים בסוף עידן גיבורי העל של מארוול?

למרות הציפיות הגדולות מהסרט "אנטמן והצרעה: קוואנטומניה", שיצא לבתי הקולנוע ברחבי העולם בחודש האחרון, להיות גדול ומשופר יותר מהסרטים הקודמים במולטיוורס ולסמן את ההתחלה החדשה של מארוול בשלב החמישי ביקום הקולנועי, הוא זכה למרבה הצער לביקורות השליליות ביותר מאז יצא "נצחיים" בשנה שעברה, שבעיני רבים היה הפתיח לכדור השלג המתגלגל של מארוול.

מדוע מרגישים מעריצים רבים אי שביעות רצון גורפת ממרבית הפרויקטים שיצאו מאז "הנוקמים: סוף המשחק", והאם היא קשורה לשובע מסרטי גיבורי על או שמא אולפני מארוול באמת נמצאים בדעיכה? ישנן מספר סיבות הגיוניות שיכולות להצביע על מקור הסימפטומים הבעייתיים. אני חושב שהפגיעה באהדה כלפי סרטי מארוול מתחילה דווקא מהסוף - בו מובטח לנו אירוע קרוס-אובר גדול שובר קופות בדומה לסרטי "הנוקמים" 3 ו-4.

התחושה הרווחת היא שאנו בתור מעריצי מארוול המושבעים נלך לצפות ונשלם את כספנו על כל שטות שיוצאת תחת השם שלהם, ובצדק - במשך עשור הם עשו עבודה טובה בשמירה על רציפות וסטנדרט גבוה שמבטיח שנרוץ לראות כל פרויקט ביניים שיצא עד שיגיעו אירועי "שושלת קאנג" ו"מלחמות סודיות", ולכן גם לא מפתיע שכמות התכנים המוזרמים אלינו מדיסני עלו מ-3 סרטים בשנה ל-9 סרטים וסדרות שמבטיחים שמי שלא יצפה בהם לא יוכל להנות מההמשך במלואו. כמות התכנים האסטרונומית שדיסני מפילה עלינו כבר מזמן הפכה מתהליך כיפי שאנו מצפים לו בכיליון עיניים לשיעורי בית שעלינו לבצע, וסדרות כמו "שי האלק" ו"מיס מארוול" וסרטים כדוגמת "נצחיים", שהיו קשים מאוד לצפייה, באמת הרגישו כך.

בעיה נוספת שמתעוררת בעקבות הכמות הגדולה של הסרטים וסדרות היא יכולת השמירה של הרצף וההשפעה של התכנים אחד אחרי השני. בהשוואה לסאגת האינסוף, בה השפעת הסרט הקודם מורגשת בסרטים שהגיעו אחריו כמו אירועי "הנוקמים"(2012) שתחמו את פייז 1 והשפיעו באופן ישיר על סרטים כמו "איירון מן 3" וקפטן אמריקה חייל החורף", שגם להם הייתה השפעה רבה על המשך היקום הקולנועי. הצפייה בסאגת האינסוף הייתה מסודרת ומובנת, קו העלילה הרציף היה מוסבר ועקבי והיה מובן לקראת מה מארוול מכוונים בכל פעם. דוגמה נוספת היא "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שעלילתו נוצרת בעקבות ההשלכות שנוצרו במהלך הסרטים הקודמים והפילוג הלא צפוי בסופו הוא שהוביל בשלב מאוחר יותר להפסד של הנוקמים מול ת'אנוס.

בפייז 4 לעומת זאת, רצף הצפייה אינו ברור. אין קשר עלילתי או זמני בין "מון נייט" ו"נצחיים" לבין "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", שלא נתן תחושה שהדמות הראשית שלו שהשתתפה בסרט שקדם לו "ספיידרמן: אין דרך הביתה", נושאת בתוצאות למה שגרמה בסרט. התחושה המבולגנת בפייז 4 מרגישה כמו יקומים מקבילים ופרויקטים נפרדים בדומה לסרטי "אקס מן" ו"ארבעת המופלאים" של תחילת שנות האלפיים, כשהזכויות על הדמויות היו מפוזרות בין אולפנים שונים.

המצב ההתחלתי של הדמויות והסביבה שלהן נשאר כפי שהיה. אין לקיחת סיכונים והדמויות לא עוברות שינוי משמעותי. סרטים כמו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" דווקא כן מצליחים להתבלט מהשאר, שכן חייו של פיטר פרקר משתנים כליל ועלילת הסרט וסופו תורמים להתבגרותו והתפתחותה של הדמות. הרצף הזמני הכרחי להבנת הסיפור והיכולת לעקוב אחרי העלילה, כיוון שהוא מכתיב לנו את היקום בצורת סדרה ולא כפרויקטים בודדים ונפרדים. למעריצים לא יכולה להיות התרגשות כלפי הפרויקט הבא של מארוול כשהפרק הקודם בעלילה לא השאיר אותנו עם טעם של עוד.

מי שלדעתי אשמה בבעייתיות הזו היא דיסני, שמאז שרכשה את אולפני מארוול היא דואגת כמו בכל פרויקט שבו היא נוגעת שירגישו את מגעה. לכן כעת, במקום לייעד ולכוון את הסרטים לאוהבי הז'אנר וחוברות הקומיקס מהמאה הקודמת היא מנסה להתאים את התכנים שלה, ואולי בצדק, לכל העולם. היא שוכחת שהמוצר שלה הוא הדמויות שנכתבו לפני עשורים, ולא השתלת מסרים פוליטיים וניסיון סיפוק קהילות שונות שמוציא את כל הכיף שבז'אנר גיבורי העל.

זה די ברור שהאלמנט העיקרי שמניע את דיסני הוא התשוקה הרבה לכסף. זו אינה בעיה הקיימת רק בסרטים של מארוול, אלא בשלל הסרטים החדשים שמורכבים בעיקר מזיכיונות מפורסמים ש"זוכים" לחידושים והמשכים שמכילים דמויות משנה שאינן בהכרח תורמות לקידום העלילה. הבעיה ברכישה של דיסני את מארוול היא שהיא כבר לא מנסה למכור את דמויות הקומיקס האהובות שעליהן היא מבוססת, אלא את הניסיון לספק קבוצות אתניות וקהילות באופן שמרגיש מזלזל, מאולץ ולא אמיתי.

הבעיה הזו גורמת לעלילות משנה מיותרות בתוך סרטים המאבדים את העלילה המרכזית של הסיפורים, ולדמויות רבות שמבלבלות ויוצרות תחושת עומס וכאב ראש על הצופה. במקום לייצר סרטים המבוססים על דמויות קומיקס מוכרות שטרם זכו להופעה קולנועית ללא קשר למוצאן או המין שלהן, מארוול מספקים לנו לצד הדמויות הקיימות הסחות דעת זמניות שמקשות עלינו להתחבר לסיפור המרכזי ולתהות האם כדאי להתחבר לאנשים החדשים שאנחנו רואים על המסך או שהם שם רק כדי שדיסני יוכלו לקבל את הטפיחה על השכם שהם כנראה כל כך זקוקים לה.

ומה באשר לעלילה ולדמויות המרכזיות החדשות? אין ספק שכלל השותפים במארוול יודעים את העבודה. השחקנים מציגים באופן קבוע יכולות משחק מרשימות, המוזיקה והעריכה של הסרטים עובדות מצוין ביחד והאפקטים בהחלט מרהיבים ברוב הזמן, בהתחשב בלוח הזמנים הצפוף שהם מקבלים. החטא הגדול ביותר של מארוול, ובעיני גם הסיבה לנפילה החוזרת של הסרטים החדשים, הוא בכתיבה שמרגישה עצלה מאוד ומקשה עלינו להתחבר לדמויות החדשות ולהשתכנע מהן.

אם נסתכל לאחור על הסרט שהתחיל את הכל, "איירון מן" (2008), שמפנה שליש מזמנו בכדי להציג לנו את דמותו של טוני סטארק ואת סיפור המקור שלו בו הוא בנה חליפת מלחמה שלאחר מכן הופכת להיות לאיירון מן. קל לנו להתחבר לדמותו של טוני, בין אם אנחנו אוהבים את האישיות שלו או לא, ואנו משתכנעים בקלות שהוא באמת מסוגל לבנות חליפת קרב מהחומרים שניתנו לו.

לעומת זאת בסרט "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" הוצגה לנו מחליפתו המיועדת של טוני סטארק, רירי וויליאמס, נערה צעירה שבאורח פלא מצליחה לשחזר את הטכנולוגיה של סטארק ולבנות בניסיון הראשון שלה חליפת איירון מן (או כמו שהיא מכונה "איירון הארט"). במקום להציג את הדמות שלה ולגרום לנו להאמין שהילדה אכן ניחנה באינטליגנציה גבוהה ומסוגלת ליצור טכנולוגיה זהה, מארוול פשוט מציגים לנו את המצב כמו שהוא ונותנים לנו להתמודד איתו. כאשר לא קיימת השקעה בסיפור ובשכנוע שהדמות אכן מציאותית אין פלא שההתרגשות לקראת הסרטים החדשים פוחתת, ולצופים לא קיימת זיקה או אכפתיות מסרטים המתמקדים בדמויות אלה.

הדבר קרה גם ב "תור: אהבה ורעם" כאשר ג'יין פוסטר נהיית באורח פלא ראויה להרים את מיולניר. בניגוד לקפטן אמריקה שמרים את מיולניר בסרט "סוף המשחק", במהלך סדרת הסרטים של ת'ור ג'יין פוסטר לא מפגינה התנהגות יוצאת דופן שמצדיקה את היותה ראויה ולכן התירוץ שהפטיש שומר עליה, נשמע עצל ולא מספק וההתרגשות לראות את הדמות מרימה אותו לא יצרה את ההתלהבות שהייתה ב"סוף המשחק" כשסטיב אוחז בו לראשונה. גם בסרט "אנטמן" החדש כשקאסי מצליחה לבנות שער לתוך ממד הקוואנטים זה מרשים - אך לא אמין. מרבית הדמויות החדשות שהוצגו לנו בפרויקטים האחרונים, ובמיוחד אלו המיועדות להיות הדור החדש של גיבורי העל, סובלות מכתיבה עצלה ולא מצליחות לשכנע אותנו שהן אכן ראויות להחליף את הדמויות שכל כך התרגלנו אליהן.

מוקדם מדי להספיד את היקום הקולנועי של מארוול. הוא ללא ספק נמצא בתקופה רעה, אבל קווין פייגי נותן למעריצים תחושה שמקשיבים להם ואני מאמין שאנחנו צפויים לראות שינוי כבר החל מהסרטים הקרובים, שבאולפנים הודיעו על דחייה בלוח הזמנים שלהם בכדי לנסות לענות על המצוקה שהקהל מעלה, לרבות העלילה ושיפור האפקטים.

הכיוון שהסאגה הנוכחית הולכת בה נראה כרגע מעורפל, אבל אני נוטה להאמין שכשנסתכל בדיעבד על כולה נראה שהיא לא הייתה כל כך רעה כמו שחשבנו ועם הזמן נדע להעריך אותה יותר. הניחוש שלי? בניית שלושה צירי עלילה מרכזיים (חלל, כדור הארץ, מולטיוורס) כאשר כל פרויקט עוסק ומקדם את אחד הצירים, שעתידים להתנגש אחד בשני ב"נוקמים" 5 ו-6.