במהלך הסרט "אדמה משוגעת" עמדו לי דמעות בעיניים, הלב שלי היה מכווץ וכמעט ולא הצלחתי לנשום בחלק מהרגעים. הדמעות עמדו ממש על הקצה, והאוויר ברגעי השיא כמעט אזל. הייתי בטוח שדרור שאול יעשה את המניפולציה הזולה והצפויה ובסוף הסרט אפרוץ בבכי ושלא אצליח להפסיק את הדמעות מאחר וכול כך הרבה נאגרו מאחורי העיניים במהלך הצפייה בסרט. אבל אז, כמו מכה משמים, נפלה על לבי אבן ריחיים, אבן גדולה וכבדה שמחצה את הלב החלש שלי ויצאתי מהסרט המום וכואב. נאחז בחבר שבה איתי לצפות בסרט, סוף כול סוף אני יכול לכתוב שהאקדמיה עשתה בחוכמה ושלחה את הסרט הנכון לתחרות האוסקר האמריקאית.יש פנים שלא שוכחים. בקולנוע הישראלי למשל, יש שחקניות שהפנים שלהן מלאות הבעה והן גונבות לך את הלב מהקלוז אפ הראשון. כרגע עולות לי בראש: גילה אלמגור, יבגניה דודינה, לוסי דובינצ'יק, רונית אלקבץ והיום מצטרפת לרשימה הזו רונית יודקביץ. דוגמנית לשעבר, שהופעתה הקולנועית הראשונה היתה בסרט "מתנה משמים" בו היא נוצלה כאובייקט פיסי נטול אופי. בדרך נס היא לוהקה לסרט וכאן ניתנת לה הזדמנות להפגין יכולת משחק מדהימה. הפנים השבריריות של יודקביץ' מסוגלות לגנוב לצופה את הלב דרך המסך. בסך הכול צריך להתבונן באחד הקלוז אפים המדהימים כדי להתאהב. בעדינות כובשת היא יוצרת דמות אמינה ומרגשת עד מאוד של אם שאיבדה את אהבת חייה, שפיותה, משפחתה ועכשיו לא נותר אלא רק למות.
פרסומת
מדהים לא פחות הוא הילד תומר שטיינהוף, המגלם את בנה דביר שחושף את השחיתות והחולי שפשו בקיבוץ וגרמו לאביו להתאבד ולאמו להשתגע. השחקן הצעיר והלא מנוסה מצליח ליצור דמות מרתקת ורווית קונפליקטים. דווקא בניית הדמויות של אויביו המושבעים שי אביבי וגל זייד חד ממדיות וכול מטרתן להיות מרושעות כלפי הילד ואמו. מה שמחזק את הופעתם של השחקנית הצעירה וילד הפלא שבעצם נושאים על כתפיהם את מרבית הסרט. די מפתיע שצמד השחקנים הותיק והאיכותי זייד ואביבי הסכימו ליצור דמויות המייצגות רק דבר אחד והוא רוע טהור. ברור לי שהשניים מסוגלים להרבה יותר וכנראה שהאשמה המרכזית נופלת על התסריט והבמאי.הגעתי אל הסרט "אדמה משוגעת" אכול ספקות. "מבצע סבתא" לא עשה לי את זה. אני כנראה הישראלי היחיד שסרט הפולחן הטלוויזיוני הזה לא מצחיק אותו. "סימה וקנין מכשפה" היה מבחינתי עינוי סיני. השמועות שמדובר בקפיצת מדרגה ושינוי סגנון הרתיעו אותי. בסופו של דבר החלטתי לקחת את הסיכון ודרור שאול עשה מבחינתי את הלא יאמן. מבמאי שפשוט חששתי לראות את סרטיו הוא הפך מבחינתי לאחד היוצרים המעניינים ביותר בארץ. אדם שמסוגל לנוע בין סגנונות וליצור קולנוע קומי קליל ועממי (שאני לא מתחבר אליו) ובמקביל ליצור דרמות ישראליות מרגשות, עמוקות ומרתקות - כאשר בכול יצירותיו עד כה יש נגיעות אישיות.
אם ב"מבצע סבתא" שאול תיאר את קבורת סבתו בצורה קומית-סאטירית. הפעם הוא מספר את סיפור התבגרותו בקיבוץ. הוא יוצר דרמה אינטימית ומרגשת על ילד בן 12 הגדל בקיבוץ בשנות השבעים. במהלך שנת הבר מצווה שלו נאלץ הגיבור לנווט בין עקרונות השוויון של הקיבוץ לבין יחסיו המורכבים עם אמו. אינני רוצה לפרט יותר מכך אבל אני כבר מזהיר את קהל הקוראים תושבי הקיבוץ - אתם לא תאהבו את זה.ישנו דמיון בין "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת": בשניהם יש אמהות חולות נפש שאוהבות להתפשט וילדים מתוסבכים המרגישים צורך עז לשרת אותן. הסרט הראשון יכול להתרחש בכול מקום אחר בכדור הארץ ואילו "אדמה משוגעת" הוא סיפור שיכול להתקיים אך ורק בישראל. למרות הייחוד של העלילה בשל המקום שבו הסרט מתרחש, התחושות שהוא מעורר בקהל הצופים אוניברסאליות לחלוטין וזה מה שהופך אותו לבחירה ראויה יותר להיות המועמד הישראלי לאוסקר האמריקאי.
מעורר זיכרונות. מחזיר אותי לימי הילדות והנעורים, עם סצינות כאלו ואחרות שחלקן משעשעות ומצחיקות,למרות שבבסיס מדובר על סיפור עצוב. העלילה מתמקדת בדביר בן ה-12 באמצע שנות השבעים,שגדל בקיבוץ ללא אבא ועם אמא שיש לה רקע של מחלת נפש. ההתדרדרות של אימו מתחילה עם עזיבת אהובה שמגיע משוויץ להתארח בקיבוץ. דביר שהוא ילד חכם ורגיש,עושה כל שביכולתו להציל את אימו ,לפני שיהיה מאוחר מידי, אבל לא הכל תלוי בו.בסוף הוא ניצב בפני דילמה קשה. יש פה גם ביקורת על הקיבוץ,העקרונות הנוקשים שלו והזנחת הפרט על חשבון הכלל. סרט טוב ,שאומנם יש בו פגמים כאלו ואחרים אבל שווה צפייה. ציון 7.5.
המון כוונות טובות שלא הבשילו לתוצאה ראויה. כמעט התרגשתי, כמעט נהניתי. לדעתי החומר הכבד והמורכב הזה הצריך במאי מתוחכם ומנוסה יותר. דרור שאול ביים ביד כבדה ומעוטת השראה, אולי בשל חוסר נסיונו בהתמודדות עם חומר דרמטי. אני חושב ששאול היה נוהג בתבונה אם היה דוחה את הפרוייקט הזה בכמה שנים לפחות, כדי שיוכל להבשיל כאמן ולהתמודד איתו בצורה בוגרת ומעניינת יותר. לטעמי, החמצה עצובה.