יום באמסטרדם ביקורת סרט

מאז 7 באוקטובר, נדמה שהקולנוע הישראלי עדיין לא החליט האם להישאב לכדי בריחה מהמציאות באסקפיזם טהור או להתרסק לתוך דרמה ריאליסטית כואבת. היום, מבין שלל הסרטים, מגיח לו סרט קטן בשם "יום באמסטרדם" - סרטה הרביעי של רוני קידר. מי שמכנים "נסיכת הקולנוע העצמאי" היא הבמאית החתרנית ביותר בישראל. סרטיה מזכירים לנו שאפשר גם וגם. קידר מגישה דרמה קומית שכל כולה הומור ציני ושחור, מהסוג שרק היא יכולה לייצר. אמסטרדם של קידר אינה זו שניבטת מגלויות צבעוניות לתיירים. מדובר באמסטרדם ספוגה במלנכוליות ובדידות שמחלחלת דרך הצילום, הבימוי והדיאלוגים הקודרים. התוצאה היא בדיוק הסרט שאנחנו צריכים בימים כאלו.רות (נעמה אמית, "מי זאת"), בת שלושים, מוצאת את עצמה אבודה באמסטרדם, עד שהיא נתקלת בזואי (נל בארלו), נערה בריטית שטוענת שהיא בת 20, כשבפועל היא תהיה בת 18 רק בחודש הבא. זואי מציעה לה סיור בעיר בתמורה לדבר אחד פשוט: שתשמש לה כשותפה בזמן שהיא מתנסה בפטריות הזיה. רות, מצידה, מסכימה, אבל מוסיפה תנאי אחד קטן: אם מישהי מהן נקלעת למצוקה, השנייה יכולה פשוט ללכת. לטענתה, יש לה מספיק מצוקה בתל אביב ורק בגלל שהיא מבוגרת די בשביל להיות אימא שלה, לא אומר שהיא רוצה להיות אימא שלה. זואי מביטה בה במבט של ילדה נואשת ומודה שזה בסדר מכיוון שהיא כבר רגילה שאנשים נוטשים אותה. זהו רק קצה הקרחון של הטקסט הציני שמניע את הסרט. אמנם מדובר בדרמה קומית שמתמקדת במפגש בין שתי נשים זרות, וקידר שומרת אמונים לחוקי הז'אנר, אך במקום ליפול לקלישאות, היא מפוררת ולועגת להן. זה לא סיפור אהבה נוסח “לפני הזריחה”, וזה אפילו לא סרט על חברות כמו "אבודים בטוקיו". זה סיפור על חיבור רגעי, בלתי צפוי, בין שתי דמויות שמאתגרות זו את זו, שקשה לפעמים להכיל אותן אבל קל להישאב אליהן ולרצות שהקרבה ביניהן תחזיק קצת יותר זמן.רות וזואי הן זרות בעיר זרה, כל אחת שומרת את הכאב שלה לעצמה, עוטפת אותו בהומור ובחומות של סרקזם. הן לא ממהרות לחשוף פרטים, הרי הן יודעות שאין בכך טעם וכי בעוד כמה שעות הן ייפרדו, כנראה לנצח. אבל, דרך הדיאלוגים החדים, רגעי ההזייה המשעשעים ורגעי הצחוק שלא זקוקים למילים, הסרט חושף בהדרגה את הדמיון שמאחד אותן. שתיהן רגילות לנטישה, שתיהן יודעות איך להשתמש בציניות כמגן, אבל מה יקרה כשהן יצטרכו להיות כנות לחלוטין זו עם זו? מי שמכיר את סרטיה הקודמים של קידר יודע עד כמה היא נהנית לחקור את גבולות הקולנוע בדרכים אקספרימנטליות. גם כאן, היא מנצלת את העלילה הפרועה כדי לשחק עם הסגנון ולהכניס רגעים של טירוף קולנועי. סצנות ההזיה לא רק משעשעות, אלא גם חדות ומדויקות. קטעי האנימציה, שצצים בצורה מפתיעה, לא היו מביישים אפילו את "בוג'ק הורסמן" ברמת הטרלול שלהם. אך קטעים אלו לא היו עובדים לולא הפסקול המקורי והשובב שנכתב ע"י הבמאית עצמה יחד עם אבשלום ואריה הספרי.הצילום של עידו סוסקולני עוטף את אמסטרדם באווירה קרירה ומנוכרת, אך במקום להפוך את העיר לחברה שלישית במסע, הוא דווקא משתמש בה כדי להדגיש עד כמה רות וזואי מנותקות ממנה. נעמה אמית מצליחה לשמור על השורשים הישראליים של הדמות גם באירופה, כולל מבטא חזק וגישת "לא מתרשמת מאף אחד" שמתנפצת פה ושם לרגעים שוברי לב. נל בארלו, בתפקיד זואי, מכניסה לסרט אנרגיה של מרד נעורים מהול בתום, ויחד הן יוצרות דינמיקה שמזגזגת בין זרות לקרבה, בין קשיחות לתלות הדדית.החיסרון הבולט של "יום באמסטרדם" הוא תקציבו הצנוע, שמזכיר לנו שמדובר בהפקה עצמאית ודלת אמצעים ויזואליים. מעט חבל שגם בסרטה הרביעי, רוני קידר וצוותה הכישרוני כל כך נאלצים להתפשר מבחינה תקציבית, אבל אולי דווקא מתוך המגבלות האלה נולד הייחוד של הסרט. הפרויקט אינו רק יצירה קטנה בתוך נוף הקולנוע הישראלי שאחרי אוקטובר, אלא דרך חדשה להתבונן במציאות – כזו שמסרבת לבחור בין ייאוש לצחוק, כי היא מבינה שהשניים כרוכים זה בזה. יוצרי הסרט לא מתיימרים לספק תשובות, וגם לא מנסים להיות גדולים מהחיים, אבל הם מציעה חוויה קולנועית אינטימית ומרגשת. כזו שאינה זקוקה ליומרות מיותרות כדי להשאיר אחריה חיוך קטן ודמעה קלה.