סדרת הקאלט "תמונות יפואיות", שיצרו אריק לובצקי ומתי הררי בשנות התשעים חוזרת, הפעם למסך הקולנוע, לאחר שמועד ההפצה נדחה מספר פעמים. הסדרה המקורית, ששודרה בין 1995 ל-1996 וכללה 12 פרקים, עקבה אחרי "הג’מעה" – חבורת גברים עממיים מיפו שחייהם מלאים בשתיית ערק, מכות קטנות וחלומות גדולים. עם השנים, הסדרה הפכה לקאלט בזכות שידורים חוזרים בפלטפורמות ה-VOD והתעניינות גוברת ברשתות החברתיות, עד שזכתה לגיוס המונים שהצית מחדש את הלהבה.העיבוד הקולנוע מבקש לחזור לרוח המקור, אך עושה זאת באופן מעט מבלבל. לא מדובר כאן בסרט קלאסי אלא באוסף של סיפורים קצרים, שלכולם פתיח עצמאי וקריינות בקולו של אורי גבריאל. המבנה הזה, שמרגיש טלוויזיוני לחלוטין, מחזק את התחושה שלי שהפרויקט צולם כסדרה במקור – ורק בשלב מאוחר נערך לכדי סרט באורך מלא. הקריינות אמנם מביאה עמה תחושה מוכרת ונוסטלגית, אבל לא בדיוק מצליחה לאחד את החלקים השונים לכדי סרט קולנוע קוהרנטי.
פרסומת
הטקסטים עצמם מבוססים על ספריו של מנחם תלמי, שבעברו כתב טור קבוע בעיתון "מעריב", ממנו צמחו הסיפורים על סלומון הגדול, אנג'ל היפה, חזוקה ושאר הדמויות היפואיות. כבר אז שילב תלמי בין מציאות לבדיה, בין עבריינות קטנה לפיוט של החיים ברחובות יפו. "תמונות יפואיות" מנסה לשמר את האווירה הזו – עם דמויות שמגיעות עם כינויים צבעוניים כמו לופו "שקשוקה", יעקב "הילד", רוזה "אל מלא רחמים" ושמשון "הצוחק". אבל בעוד הכינויים חביבים, התחושה היא שהדמויות לא ממש מחויבות לגימיק שהן מייצגות – מה שיוצר לעיתים אווירה מגומגמת ולא מגובשת.השחקנים עושים עבודה טובה, והליהוק ברובו מדויק. לצד ותיקי הסדרה כמו אורי גבריאל ומוטי בן ישי, הצטרפו שמות חדשים ומוכרים לא פחות כמו ישראל אטיאס, אוראל צברי, שלומי קוריאט ואסתי זקהיים. אטיאס, שלוקח על עצמו את דמותו של שמשון "הצוחק", דווקא מעט מתקשה לשכנע. במקום להביא קלילות והומור, הדמות שלו מרגישה מאולצת - אולי כי לא קיבלה בימוי מדויק שמשרת את מהותה. לעומתו, שלומי קוריאט מצליח לגנוב את ההצגה בכמה רגעים מפתיעים של משחק נהדר. אפילו דקל וקנין מופיע להופעה קטנה ומשעשעת, שמזכירה לצופה עד כמה הזמן חלף מאז תחילת ההפקה.
מעבר לליהוק, הבעיה המרכזית טמונה בבחירות הסגנוניות. הסיפורים מרגישים מאוד תקופתיים, השפה מדוברת, הדיאלוגים עממיים – אך העולם החזותי של הסרט שייך להווה. אין ניסיון מודע לעצב סגנון שידמה לעבר, או לפחות לשחק קצת עם האסתטיקה כדי שתהיה לה הצדקה. גם הביצוע הטכני בסיסי לחלוטין ומרגיש כמו סרט עצמאי. לא מדובר במערבון ולא בפרודיה, לא מחווה סגנונית ולא בדרמה, פשוט ניסיון "רגיל" מידי לעטוף חומרים. ודווקא כאן מתבזבז הפוטנציאל הגדול של הסרט.הקולנוע הישראלי כבר ידע לשחק היטב עם אנתולוגיות מהסוג הזה ("סיפורי תל אביב") ועם פושעים חצי רומנטיים ("חומוס פול טריילר"). בימוי נועז יותר, חיבור ברור בין הסיפורים או חוד שדרה תסריטאי שייצר נרטיב אחיד, היו יכולים להפוך את הסרט הזה לחוויה קולנועית מלאה יותר. כרגע, זה מרגיש יותר כמו עונה אבודה של סדרת טלוויזיה שנכנסה למסלול ההפצה הלא נכון.ובכל זאת, לא הכל שלילי. "תמונות יפואיות" מצליח לשמר משהו מהלב של הסדרה המקורית – את התחושה שיש אנשים קטנים עם לב גדול. יפו היא גם דמות בסיפור והסרט עושה לה כבוד. ועדיין יש קסם מסוים בסיפורים שכונתיים שלא מתביישים להיות פשוטים. אפשר ליהנות ממנו לרגעים, במיוחד אם באים עם גישה נוסטלגית וראש פתוח. מדובר ביצירה חביבה שמגיעה ממקום של אהבה למקור הטלוויזיוני. "תמונות יפואיות" הוא לא סרט רע, אבל הוא גם לא בדיוק סרט, אלא אוסף של קטעים – שלפעמים עובדים ויותר מדי פעמים לא. חוסר המיקוד התסריטאי חושף כמה פוטנציאל היה כאן, וכמה מעט ממנו מומש.
הסרט תמונות יפואיות מתבסס על סיפוריו של מנחם תלמי שפורסמו בשנות 1970 בעיתון מעריב.
הסרט מספר על חבורת ג''אמה של פושעים המספרים את סיפורם באופן הומוריסטי.
סרט טוב ששווה לראותו.
שם:אמנוןגיל:9926/03/2025 23:31:45
1/10
חילול הקודש.
שם:עומרגיל:4226/03/2025 20:18:34
9/10
ביום שמוקדש לזאב רווח היקר, אין מתבקש יותר מלצפות בסרט בורקס, רדוד ומצחיק עם קאסט שחקנים איכותי מאוד.