ברוכים הבאים הביתה ביקורת סרט

זה כבר למעלה משנה שטלאנדייה לא מצליח לצייר. בגיל 60 הוא אמור להיות המאושר באדם עם קריירה מזהירה, כסף, אישה אוהבת, ילדים מקסימים ובית בדרום צרפת. אבל הוא לא. הוא בדיכאון, לא רוצה לקום בבוקר ויושב בסטודיו רק כדי לקרוע את ציוריו. אין לו כוח יותר לצייר, לאהוב או לחיות. הוא רוצה למות. מעבר לכך שטלאנדייה עצמו ציני ומשעשע, העובדה שאף אחד מהסובבים אותו לא מצליח להבין מה כל כך רע לו, הופכת את הסיטואציה ליותר מצחיקה מאשר עצובה. אבל זה ברור לחלוטין שאלא אם כן יקרה משהו יוצא דופן, הנסיעה אליה יוצא ברכבו בצהרי היום תסתיים במותו.למזלו נקרית בדרכו מארילו, נערה כבת 15 שברחה מהבית ואין לה לאן לחזור. ומי שנראית תחילה כבת טיפש-עשרה מטרידה, חצופה וחסרת מושג, הופכת להיות המוזה שמחזירה אותו לחיים. יחסי האב ובת הנרקמים בין השניים, כל אחד אבוד ובמנוסה מהשדים שלו, גורמים להם להאמין שוב בחדוות קיומם. הנאיביות שלה אל מול תחושת מיצוי העולם שלו, מפגישה התלהבות ראשונית עם ידע של שנים ומעוררת אצל שניהם רצון לחיים אחרים. הם מצילים זה את זו ללא דרמות מיותרות, כינורות או ציפייה לתמורה ואנחנו איתם. "ברוכים הבאים הביתה" הוא מסוג הסרטים שגורמים לך לשכוח שאתה צופה בסרט; אתה לא מוטרד מאיכות הצילום, מחיתוך העריכה, מהסטיילינג, מהבימוי או מיכולות המשחק. הלב עובד והמוח מנוטרל משיפוט האימאג'ים שלמולך כיצירה. אתה עסוק בדמויות ושופט כמו בחיים – אתה אוהב, אתה דואג, אתה מתעצבן, אתה צוחק, אתה נקשר.ומרגע ידלקו האורות וינוגבו הדמעות, אנחנו נשבח את העשייה הקולנועית הלא מתיימרת ולא מתערבת שבכוחה להביא דרמה אנושית קטנה ואמיתית למסך הגדול. התסריט המהודק והשנון להפליא (אדפטציה לספרו של אריק הולדר), הבימוי הלא מתאמץ, פטריק שנה (טלאנדייה) וז'אן למבר (מארילו). שנה ולמבר הם הכוכבים נטולי האבק. באופן כה טבעי ואנושי הם עוטים על עצמם את הדמויות של טלאנדייה ומארילו שקשה לנו להיפרד מהם אחרי 90 דקות. אוהבי האפקטים, ריגושים ויזואליים וטוויסטים עוקבים בעלילה, לא ימצאו את אשר אהבה נפשם ב"ברוכים הבאים הביתה". אבל אלו שאוהבים לטעום מפיסת חיים צרפתית מרגשת ונוגעת המותירה על הלשון טעם של עוד, כדאי שלא יפספסו.