בשנים האחרונות ישנן המון תלונות כלפי אולפני פיקסאר. ההצטרפות שלהם לאולפני דיסני, התמסרות מוחלטת למכונה התאגידית ההוליוודית. טענו נגד ההתמסחרות עם סרטי ההמשך המיוצרים על ידם ללהיטים הקלאסיים, על כך שהקסם אבד עם "מכוניות 2" האיום ו"אמיצה" הצפוי. אפשר גם לבוא בטענות לסרט המדובר הרי מדובר בפריקוול לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של האולפנים: "מפלצות בע"מ". אבל האמת צריכה להאמר - "בית ספר למפלצות" הוא סרט מצחיק לעיתים אפילו מבריק, שמספק לקהל הצופים המון רגעים מבדרים וכסרט קיץ משפחתי הוא מספק את הסחורה במלואה.עלילת "בית ספר למפלצות" מתארת את המפגש בין מייק ווזובסקי לג'יימס פ. סאליבן בצעירותם. החלום של מייק, מפלצת קטנה וירוקה בעלת עין אחת, הוא להיות מפחידן מקצועי - להכנס לחדרי שינה של ילדים ולהפחיד אותם עד אימה. הבעיה המרכזית של מייק היא שהוא ממש לא מפחיד, להפך - הוא חמוד, אפילו מתוק. ג'יימס פ. סאליבן אולי נראה מפחיד, ויודע לשאוג ולהקפיץ את הסובבים אותו אבל המפלצת בעלת השערות הכחולות והנקודות הסגולות היא בעלת אגו גדול ומסרבת להשקיע בלימודים ולהקשיב לסובבים אותה.
פרסומת
שני הפכים גמורים שיתחילו כאויבים ויסיימו כחברים הכי טובים. בדרך הם יצטרכו לשתף פעולה, וילמדו שלעיתים צריך למצוא דרכים ריאליסטיות יותר להגשים את החלומות. הם יבינו שלכל יצור על פני הפלנטה יש היתרונות וחסרונות. אחד נראה מפחיד והשני יש לו מוח שהוא יכול להשתמש בו כדי להפחיד. יש כמה מסרים מעניינים ולא שגרתיים בסרט האנימציה המדובר, כולל הומור בוגר שרק הורים יוכלו להנות ממנו והזאטוטים כלל לא יבינו.מייק המדובב גם הפעם על ידי הקומיקאי בילי קריסטל, הוא היורם הנצחי. דמות מרובעת לחלוטין: התלמיד המצטיין שאף פעם לא יהיה פופולרי. כדי להוכיח למנהלת המחלקה להפחדות (הלן מירן נכנסת לנעליה של מגי סמית') באוניברסיטת המפלצות שהוא עומד בתנאים הנדרשים הוא מאגד סביבו קבוצת לוזרים אמיתית והם מצטרפים לתחרות ההפחדות השנתית. אליהם מצטרף סאליבן (ג'ון גודמן) שנזרק גם כן מקורס ההפחדות. כמו כל סרטי הקולג' בהם יש קבוצת מרובעים שיוצאים למאבק על שמם ובעיקר להוכיח את מיניותם גם כאן הגיבורים יוצאים למאבק זהה.
"בית ספר למפלצות" בהחלט לא יופיע ברשימת הסרטים הטובים ביותר של אולפני פיקסאר-דיסני, אבל הוא אחד מסרטי האנימציה המוצלחים של השנה החולפת. לעומת מוצרי אנימציה שונים המציפים את בתי הקולנוע מדובר בסרט בוגר שאינו מבייש את הצופה הצעיר ובהחלט לא את הצופה הבוגר. הוא מצחיק, יש בו הומור חתרני ואנטי ממסדי באופן בוטה, במיוחד בחלקו השני של הסרט. הסרט מצליח לא רק להעביר מסרים על קבלת השונה והאחר אלא אף חותר נגד החלום האמריקאי ובדרכו הייחודית טוען: לא כל חלומות הילדות שלכם יכולים להתגשם, אבל אם תגלו במה אתם טובים באמת, אולי תוכלו למצוא חלומות חדשים ולהגשים אותם במקום.