אחרי מות אמה, קארין בת ה-11 מלווה את אביה טטסויה למקדש סוסי-ג'י, בו היא פוגשת לראשונה את סבה. להפתעתה, טטסויה נוטש את בתו, בתירוץ שעליו להחזיר חובות לכרישי הלוואות, אך מבטיח לחזור ביום השנה למותה של האם. הילדה מופתעת עוד יותר לגלות שחברו הטוב ביותר של סבה הוא חתול מדבר שנוהג לרכב על אופניים ברחבי הנוף הכפרי ואף לעבוד כאחד האדם. זהו חתול הרפאים - אנזו. הנוף הכפרי מיטיב עם קארין וזו מתקבלת בברכה ע"י סבה ובמיוחד בפני ילדי הכפר. אך קארין, שגדלה ובילתה את רוב חייה בטוקיו, מתגעגעת לחיי העיר וכך גם להוריה. זו הסיבה שהיא מוצאת נחמה ואחווה דווקא אצל הרוחות, חברותיו הטובות של אנזו.האובססיה של קארין לעולם הרוחות אינה רק בריחה מהמציאות, אלא עדות לקשר שלה עם עבר ממנו היא מסרבת לשחרר. אנזו וחבריו הופכים לא רק לשכנים אלא גם לתחליף למשפחה הנעדרת, לעוגן בעולם שנדמה כאילו התפרק סביבה. דרך הרוחות והעולמות המיסטיים, היא יוצרת לעצמה מקום בטוח שבו היא לא צריכה להתמודד עם הכאב או הגעגועים, אבל דווקא ההיאחזות הזאת מחזקת את הבדידות שלה. במקום להתקדם, היא נטמעת בעולם שבו הזמן עמד מלכת. זהו הקסם וגם הטרגדיה של הסרט: הרוחות מייצגות את מה שאבד, אך גם את מה שמונע ממנה לגדול. כמו קארין עצמה, גם הסרט נותר לכוד בין רגעים של פנטזיה לבין מציאות לא פתורה, מזמין אותנו לתהות עד כמה אנחנו עצמנו אוחזים בעבר כדי להימנע מהכאן והעכשיו.
פרסומת
אולפני שין-אי, שבימי הזוהר שלהם הביאו לנו את סדרות הטלוויזיה "דורימון" ו"שין-שן", הפיקו את הגרסה הקולנועית הזו על פי המנגה באותו שם מאת טאקאשי אימאשירו. הבמאי נובוהירו יאמשיטה, שזהו סרטו ה-19 במספר, לקח החלטה לא שגרתית — לצלם את הסרט בטכניקת רוטוסקופינג, לפיה הבמאי מצלם את הסרט בלייב-אקשן ומאייר אותה באנימציה לאחר מכן. טכניקה דומה לזו שהשתמש בה גור ורבינסקי בסרטו "רנגו". במקרה של אותו מערבון מצויר משנת 2011 התוצאה הייתה אוסקר, ביקורות מהללות ואחד מסרטי האנימציה המדהימים ביותר שנוצרו בעשור הקודם. במקרה של "אנזו חתול הרפאים", זה אמנם מעניק לדמויות ניואנסים של הבעה, אך העיצוב של הדמויות עצמן, הדרך בה הן זזות והעולם בו הן נמצאות נראה מחוספס, באופן שמקשה לשקוע באמת לעולם המיסטי שהסרט מנסה לבנות.לא מדובר רק באנימציה, אלא גם בקצב המסורבל שפוגע במבנה הסיפור. בחציו הראשון של הסרט, הוא סובל ממכת ההשהיות – סצנות שלמות נגררות באיטיות. בחציו השני, הסרט, שהיה חלק מ"השבועים של הבמאים" בפסטיבל קאן 2024, לוקח מעבר חד למסע אפל ומיסטי. רצף של אירועים דרמטיים נדחסים בצורה מבלבלת ויוצרים תחושה של סרט מעט מפוזר.
אנזו, כדמות, הוא אנושי להפליא ויכול היה להיות בלתי נשכח כמעט כמו טוטורו של מיאזאקי או אפילו דורימון. אך הבמאי מעניק לו עיצוב מונפש יתר על המידה. אמנם יש באנזו הומור, אך הוא מתערבב באישיות שאינה מוגדרת היטב ובסיפור מקור מבלבל אף יותר. במילים אחרות, הקהל עשוי לחבב אותו, אך מתקשה באמת להתאהב בו.יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעבודה החזקה של התסריטאי שינג'י אימאוקה, שמצליח להפיח עומק אמיתי בדמויות, גם כשהן נעות בעולם כאוטי ובלתי אחיד. כתיבתה של קארין ניכרת ככוונה לייצר גיבורה יוצאת דופן — ילדה כועסת, עצמאית ובלתי צפויה, שאינה מנסה להיות "חביבה" על הצופה באופן מסורתי. היא משדרת כנות רגשית שמצליחה לגעת גם בקהל צעיר וגם במבוגרים, בעיקר דרך רגעים קטנים שבהם הדמות חושפת את הצדדים האנושיים שלה.האמנות של אימאוקה טמונה גם ביכולתו לשלב הומור קליל ברגעים שמאזנים את האווירה הכבדה. אחת הסצנות היפות והחינניות ביותר מתרחשת סביב שולחן ארוחת ערב, כאשר קארין מוצאת את עצמה חולקת את הסיפור שלה עם הרוחות המקומיות. כל אחת מהרוחות התמימות בוכה על סיפורה העצוב. רגעים כאלה מראים כיצד הסרט מצליח, על אף פגמיו, להציג הומור אנושי וחום שעוזרים להרגיש קשר רגשי אמיתי לדמויות.
