ריאליטי ביקורת סרט

הסלידה מתוכניות ריאליטי והכוכבות הזולה שהן מביאות עמן, היא דיון חברתי מוכר ומתפתח בעולם המערבי, לרבות ישראל. התרחבות רצועות השידור המוקדשות לריאליטי וההגדרה המחודשת למונח 'שפל', מטרידות ומציבות אותנו בפני אתגרים חברתיים ואישיים חדשים בכל הנוגע להגדרה עצמית, אהבה עצמית, תחושת מימוש והוספת שלבים תחתונים בסולם הערכים. "ריאליטי" יוצא למתקפה מבורכת עמוס כוונות טובות, אך הרצון להאכיל בכוח את צופיו בכף גדושת מסר, הופך אותו למסע מתיש ונטול אמירה יוצאת דופן.לוצ'יאנו (אניילו ארנה) הוא מוכר דגים מקסים הגר בנאפולי. נשוי עם שלושה ילדים, לוצ'יאנו הוא לבה הפועם של המשפחה; מפרנס, מצחיק, עושה חיקויים וסוחף בדבקות שלו בכל משימה. כאשר מגיע צוות ההפקה של "האח הגדול" לערוך אודישנים בנאפולי, האפשרות שאולי יתקבל לתוכנית ויהפוך סלבריטי ומיליונר בן לילה, מסחררת אותו עד לאיבוד דעת. האופי הכובש של לוצ'יאנו הופך אותו לאהוד ואהוב עם הסצינה הראשונה ואנחנו רוצים שיצליח. הבעיה היא שהדמות שלו כה חזקה, מחוברת למציאות ומלאת חוכמת חיים שאנו מתקשים להאמין שהוא בכזאת קלות ייסחף אחר חלום כה שטחי ואשלייתי. מתאו גארונה ("גומורה") בונה את מסע ההידרדרות הנפשית של לוצ'יאנו עם הומור ועצב. הוא מתחיל עם רגעי הזיה משעשעים וכאשר החרפתם מסתמנת כבלתי נמנעת, הם הופכים טרגיים. הבעיה היא שגארונה התעלם לחלוטין מהפיזיות של לוצ'יאנו כאילו הייתה מנותקת מהנפש. חרף האסקלציה במצבו הנפשי, לוצ'יאנו נותר בריא, שרירי ומלא חיים כפי שהתחיל. איבוד דעת לא יכול להיות מנותק מהגוף, זה הופך את התהליך למלאכותי ולא אמין. ייתכן וגארונה רצה להשאיר את לוצ'יאנו נעים למראה ומקסים כדי שלא נאבד אמפתיה וסימפתיה, אך זה פגע באמינות של הדמות והפך רגעים רבים של אי שפיות למגוחכים.האיטלקיות והצילום הם שני הדובדבנים שבקצפת החמוצה. סיקוונס הפתיחה של "ריאליטי" הוא אחד היפים והצבעוניים שנראו על המסך - שוט אחד ארוך מלווה כרכרה מצועצעת עם שני סוסים לאורך רחובות נאפולי, מוביל אותנו לגן אירועים פומפוזי ושתי חתונות הנערכות במקביל; הראשונה עם כסף להפרחת יונים והשנייה, עם משפחה שמנמנה ומכוערת בלבוש גרוטסקי. סצינות מצחיקות של ריקודים עם נשים איטלקיות שופעות לצלילי מוסיקה איטלקית ונדמה שחסרה רק צלחת של ספגטי עם כדורי בשר להשלמת הפנטזיה. לאורך כל הסרט, המשפחתיות והקסם האיטלקיים מצילים סצינות רבות מפרוזאיות בעזרתן של דמויות ססגוניות ומציצנות שכונתית. ב-1998 "המופע של טרומן" הביא למסך את הגירסא המפחידה והקיצונית של המושג 'ריאליטי' ובמקום מסוים, הקדים את זמנו. ראה את הנולד. יותר מעשור ואלפי פרקי ריאליטי אחרי, אנחנו חרדים וחכמים יותר (או אולי טיפשים יותר...) אל מול ז'אנר הריאליטי שהפך מגיפה במסך הקטן. חבל שגארונה לא מצא אמירה חזקה ומקורית יותר על ההתמכרות לפרסום בן לילה, ללא צורך בכל כישרון, מאשר שזו לא בריאה לנפש.