סלמה ביקורת סרט

שלושת המצעדים מסלמה למונטגומרי באלבמה, שהתקיימו במרץ 1965, היו אחד משיאיו של מאבק האפרו-אמריקאים לשיווין. מרטין לותר קינג הנהיג את המאבק ויזם את הצעדות והסרט "סלמה" מתרכז באירועים אלו ומנסה, מעבר להמחשת ההיסטוריה, גם לפצח את סודו של אחד ממנהיגי החופש החשובים אי פעם.הבימאית אווה דוורניי ציינה כי היא רוצה להציג את קינג כאדם ולא כסמל, אופרה ווינפרי הצטרפה לפרויקט כמפיקה (ואף משתתפת בסרט) והשחקן הבריטי המצוין דייויד איולו הופקד על גילום תפקידו של קינג הכריזמטי. אני מודה שיש לי חולשה לסרטים העוסקים בזכויות אדם ואני נוטה להתרגש בהם עד דמעות. במהלך הצפייה בסרט נזכרתי ב"מיסיסיפי בוערת" של אלן פארקר וב"זעקה לחופש" . קשה גם להפריד את הצפייה בסרט מהמצב הפוליטי בארצנו הקטנטונת. מאד רציתי לעבור חוויה דומה גם ב"סלמה", אך לצערי זה לא קרה.מעבר לשתי הסצנות המדהימות על גשר אדמונד פוטס שמוכיחות כי לבמאית יש יכולת בעבודה גם על פרויקטים רחבי היקף ולא רק בקולנוע העצמאי, הסרט סובל מכמה וכמה חוליים שבסופו של דבר גורמים לו להפוך ליצירה שאולי תוכל לשמש כעזר בלימודי היסטוריה ותו לא (למרות כמה אי דיוקים היסטוריים). דוורניי נכשלת במה שרבים וטובים לפניה הצליחו - היא אינה משכילה ליצוק נפח לדמותו של קינג שמתנהג ונשמע כמיתוס מהלך על שתיים (ייתכן והעובדה שדוורניי נאלצה בשל נושא זכויות יוצרים לשכתב את נאומיו של קינג תרמה לכך). הדבר בולט במיוחד בתיאור מערכת יחסי של קינג עם אשתו במה שנראה ונשמע כאוסף של קלישאות.הסרט גם סובל מאובדן מיקוד ואובדן קצב ומעבר לכמה סצנות (במיוחד על הגשר) שמוכיחות כי המציאות חזקה מכל דמיון - ולעיתים אף ויזואלית יותר מכל חזון של בימאי - שאר הסרט מדשדש ומייגע והמוסיקה המנסה ליצור אובר דרמטיזציה אינה מוסיפה."סלמה" זכה בשתי מועמדויות בלבד לאוסקר - לסרט הטוב ביותר ולשיר עליו גם זכה. רבים טוענים כי זו הוכחה לאפליה הנמשכת בהוליווד כלפי האפרו-אמריקאים, לטעמי עצם המועמדות של הסרט מראה דווקא על אפליה מתקנת (ועל כוחה הרב של ווינפרי בקהילת הבידור האמריקאית) ועל מס השפתיים שמוכנים לשלם חברי האקדמיה לסרט שהעז לגעת בנושא שהוא עדיין פצע פעור בלב האומה האמריקאית. כמה שרציתי להיסחף ב"סלמה" אבל זה לא קרה.