עוגה ביקורת סרט

"עוגה" הוא מסוג הסרטים שהצליחו להיות מדוברים ולא בהכרח מהסיבות הנכונות, ולו רק בזכות הליהוק שלו: ג'ניפר אניסטון בתפקיד דרמטי אחרי מי יודע כמה קומדיות שטחיות וכושלות, ללא איפור, עם משקל עודף וצלקות על כל פניה. החיבה של הוליווד לשינויים חיצוניים שעוברים שחקנים עבור דמותם בדרך כלל מזכה את אותם השחקנים באוסקר הנכסף – אך במקרה של אניסטון זה לא ממש עבד. ראשית עסק השיח סביב הסרט בכל הנוגע לאניסטון, השינוי החיצוני המוזכר והדרייב לאוסקר. אחר כך נסב השיח סביב אי המועמדות של אניסטון לאוסקר חרף מאמציה. נדמה שההתעסקות התקשורתית באניסטון גרמה לכך שאף אחד לא התעניין בסרט עצמו והוא התפספס. "עוגה" הוא סרט שעוסק כל כולו בכאב, פיזי ונפשי כאחד, ומצליח לתרגם אותו למסך באופן שלא רבים עשו זאת לפניו.אניסטון מגלמת בסרט את קלייר בנט, אישה הסובלת מכאבים בלתי נתפסים בכל גופה. היא מבלה את זמנה בלרטון, להרחיק כל מי שמנסה להתקרב אליה ולעשות כל העולה על דעתה על מנת להשיג כמה שיותר משככי כאבים. קלייר נזרקת מקבוצת התמיכה שלה כשהיא מעירה הערה סרקסטית על התאבדותה של אחת המשתתפות, נינה. מרגע זה ואילך תחזור דמותה של נינה לרדוף אותה בכל מקום ולא תיתן לה מנוח. קלייר יוצרת קשר עם בעלה המתאבל של נינה וצריכה כעת לקבל החלטה – האם היא מצטרפת אליה לעולם הבא או בוחרת להמשיך לחיות עם הכאב הנורא. הסרט נשען ברובו על כתפיה של אניסטון, שגם הפיקה את הסרט, בתפקיד הטוב ביותר שלה מאז הדרמה "בחורה טובה". היא מגלמת את קלייר בצורה משכנעת וכנה. התפקיד מאתגר במיוחד לאור העובדה שאניסטון מגלמת דמות שכל שנייה בחייה מלווה בכאב עצום, מוגבלת בתנועתה ולמעשה סובלת כמעט בכל רגע נתון. אי לכך המשחק של אניסטון גם מאוד פיזי אך לא גולש לתחום ההיסטרי. מי שמפספסת בגדול היא אנה קנדריק בדמותה של נינה – מוקצנת כהרגלה. הקאסט מכיל עוד הפתעות חיוביות כמו פליסיטי הופמן וסם וורתינגטון בהופעות נפלאות אבל אין ספק שאניסטון וההתמודדות שלה עם האתגר המשחקי גונבת את ההצגה מכולם.הבעיה עם הסרט שביים דניאל ברנז נעוצה בעיקר בגזרת התסריט של פטריק טובין. דמותה של קלייר לא ממש רוצה להשתנות ולפיכך לא ממש מתפתחת עם התקדמות העלילה. מספר נקודות ציון בסרט מופיעות בו מבלי שהכיוון הסיפורי שלהן מתפתח או מוביל לאיזשהו מקום. כך למשל הידידות של קלייר עם בעלה של נינה, או הדילמה של סוכנת הבית סילבנה (אדריאנה באראזה הנפלאה) והקרע שלה בין פרנסה ונאמנות לעקרונותיה. גם רוחה של נינה הרודפת את קלייר לא טעונה באיזושהי משמעות. ברור למדי שהיא מייצגת את הנטייה של קלייר לבחור במוות, אך לאחר מספר סצנות, נוכחותה של נינה הופכת מעיקה ותלושה, אולי על רקע ריבוי העלילות המצטבר. בכלל נדמה שהמערכה הראשונה של הסרט נפלאה ונוגעת, ודווקא הרגע בו הוא אמור להתרומם לא עובד, זאת בשל הניפוח של מה שניסו הבמאי והתסריטאי להתחמק ממנו בשלב הראשון – האבסת מידע וסימבוליות מעושה על הצופה. המיסתורין היה החלק הטוב ביותר בתחילת הסרט, אלא שאז מתמלא הסרט בסצנות סמי מרגשות רפטטיביות הכוללות האכלה של הצופה בכפית וגודש שבלוני. נדמה כי העוסקים במלאכה לא ידעו לאן לקחת את הדילמה של קלייר ולפיכך בחרו להמחיש אותה שוב ושוב, עם דמויות אחרות.ועם זאת, משהו ב"עוגה" מצליח לחדור. אולי משום שכל צופה ודאי מצא עצמו בחייו בנקודה בה הוא לא יכול לשאת עוד את כאבו וזעקתו. מה רבה היא המועקה כאשר הכאב הנפשי מתאגד עם הכאב הפיזי ומסרב להרפות עד חנק. דווקא מסיבה זו לא כדאי לוותר על "עוגה", שאמנם מתיש בשל הרפטטיביות שלו, אך מתאר תהליך התמודדות ותקומה מטראומה בלתי אפשרית. כל אדם שליבו נשבר, שחלומו נסדק, שהשמיים התמוטטו ונפלו עליו יום בהיר אחד והחיים נראים עבורו כמו מסע כואב ובלתי אפשרי, ימצא ב"עוגה" קורטוב של נחמה. יש בסרט הזה משהו מחבק שמחיה את הקלישאה המוכרת והשגורה – "יהיה בסדר". יש ב"עוגה" מרכיב סודי, שאולי יגרום לצופה הנאבק לא לוותר, ולהיאחז בכל הכח באפשרות לחיות.