הנוקמים: עידן אולטרון ביקורת סרט

"הנוקמים: עידן אולטרון" יהיה סרטו האחרון של ג'וס ווידון כבמאי הסדרה ויש סיבה טובה לכך - הסרט הנוכחי אמנם כיפי ומבדר, אבל אין בו רגע אחד שייחרט בזיכרון. כמוצר על סך חלקיו הוא ראוי לחלוטין; 141 דקות עשויות היטב, יש בו קטעי אקשן מכובדים, קצת יותר מדי ברברת מעייפת בשביל הדרמה וגם הומור גיקי אבל התסריט של ווידון פשוט לא לוקח סיכון ורחוק מלהפתיע.נראה שגם אולפני "מארוול" הסיקו את המסקנות הנכונות. ווידון הוא במאי סרטי הגיקים המושלם אבל "הנוקמים" חייב להיות הרבה יותר מזה. הסרטים האלה צריכים להיות הרבה יותר מרשימים, מסעירים, דרמטיים, שיהיו בהן סצנות בלתי נשכחות, שיהיו להם תסריטים עם משפטים מבריקים, שהרעים יהיו באמת איומים ויהפכו לאייקונים והדמויות הטובות החדשות יגנבו את ההצגה מהוותיקים. אם יש משפט שאולפני מארוול לא היו רוצים שיכתבו על סרט כמו "הנוקמים: עידן אולטרון" הוא "שהתוצאה חביבה". התוצאה צריכה להיות מגניבה, מסעירה ובעיקר רוויה בסיטואציות בלתי נשכחות. נראה שווידון התלהב מהשיר הקלאסי I've got no strings מסרט האנימציה הקלאסי של דיסני, "פינוקיו" ושילב את ציטוטיו ושלל אדפטציות מוסיקליות לאורך הסרט. זאת אולי הבעיה המרכזית של "הנוקמים: עידן אולטרון". הסרט הזה מרגיש כמו אולטרון עצמו: התוצאה יצאה מכלל שליטה והפכה למה שהיא לא הייתה צריכה להיות. "אולטרון" יציר כפיו של טוני סטארק היה צריך להיות מגן האנושות, אבל במקום זאת הוא מעוניין להשמיד אותה כי לדעתו בני האנוש אינם ראויים לחיות. "אולטרון" כמו בסרטי "שליחות קטלנית" מעביר מסר טכנופובי הוליוודי מיושן ושגרתי בלי טיפה אחת של תחכום.אחרי שהם התאחדו בסרט הראשון עכשיו "הנוקמים" פועלים יחד נגד שלל נבלים מסוכנים אבל הכל משתבש כאשר טוני סטארק/איירון מן (רוברט דאוני ג'וניור) מנסה להתניע תכנית של שמירת שלום ובמקום זאת צצה לה הסכנה הגדולה ביותר של האנושות. קפטן אמריקה (כריס אוונס), ת'ור (כריס המסוורת'), הענק הירוק (מארק רופאלו), האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) והוקאיי (ג'רמי רנר) עומדים שוב פעם למבחן האולטימטיבי כשגורלו של כדור הארץ עומד על כף המאזניים. ג'יימס ספיידר, שהתגלה לפני כשנה כרשע מושלם בסדרה "הרשימה השחורה", מדבב את דמותו של אולטרון והוא עושה זאת היטב. יש עוד שתי דמויות מסתוריות חדשות: וונדה מקסימוב (אליזבת אולסן) ופייטרו מקסימוב (אהרון טיילור-ג'ונסון), צמד תאומים בעלי כוחות על המוכרים בשמות הבמה סקרלט וויץ' וקוויקסילבר. בהתאם למסורת ההוליוודית הדמויות הסלאביות זוכות להיות מגולמות על ידי שחקנית אמריקאית ושחקן בריטי במבטא מגוחך. כמו בסרטים הקודמים גם להם יש איזשהו תסביך עם איירון מן, אבל הם עתידים לגלות שלפעמים תוצאותיה של נקמה יכולות להיות מאוד הרסניות. ויש גם את ג'רוויס האינטליגנציה האנושית המשרתת את סטארק שזוכה סוף כל סוף לגוף משל עצמה."הנוקמים: עידן האולטרון" היה אמור להיות אפוס קולנועי יוצא דופן, הרפתקה גלובלית חוצת גבולות, אבל הוא לא. הוא כן מוצר צריכה מבדר, עשוי בצורה אינטליגנטית ואלגנטית כי ווידון, האיש שעומד מאחורי הסרט המדובר, הוא באמת כזה. חוץ מכמה רגעים דרמטיים בודדים שנמתחים מעבר לצורך, הסרט זורם במהירות לאורך כל 141 הדקות שלו. כמו בסרט הראשון בסדרה גם הפעם התלת מימד מיותר ולא מוסיף דבר. נקווה שהסרטים הבאים יהיו בוגרים יותר, מתוחכמים יותר, נועזים יותר, שיזכירו ברוחם את "קפטן אמריקה: חייל החורף" ופחות את סרטי "ת'ור".