אהבה וחסד ביקורת סרט

אחרי "קוביין: מונטאז' של גיהנום", שנחל הצלחה רבה בפסטיבל דוקאביב האחרון ו"איימי", מגיע סרט ביוגרפיה מוזיקלי נוסף לישראל, "אהבה וחסד". הפעם מדובר בסרט עלילתי ולא תיעודי, המביא את סיפורו של מנהיג להקת הביץ' בויז, בריאן ווילסון, מי שנחשב לאחד הגאונים המוזיקליים הגדולים ביותר של המאה ה-20, שהיה שותף מלא לתהליך עשיית הסרט."אהבה וחסד" מתנהל בשני מישורים: ווילסון של שנות ה-60 שחווה הצלחה מטורפת עם להקתו, אך מערכת היחסים המורכבת עם אביו, התנסויותיו בסמים מסוגים שונים והלחץ לייצר אלבום שיספק אותו ומצד שני את חבריו ללהקה מביא להתערערותו הנפשית. החלק השני של הסרט עוסק בווילסון של שנות ה-80, כשההצלחה מאחוריו ומצבו הנפשי מעורער מתמיד. הוא נמצא תחת השגחתו של ד"ר יוג'ין לאנדי שמלעיט אותו בתרופות פסיכיאטריות וסמים נוספים ומנתק אותו מחבריו וממשפחתו. כנגד כל הסיכויים פוגש ווילסון במלינדה לדבטר. היא מתאהבת בו על אף שהוא לא קומוניקטיבי ומעורער, ומנסה להציל אותו מלפיתתו האובססיבית של לאנדי. זהו סרטו הראשון כבמאי של ביל פולאד, שחתום כמפיק על סרטים רבים ובולטים של השנים האחרונות: "12 שנים של עבדות", "הולכת רחוק", "עד קצה העולם" ועוד. מי שמצפה אולי לגלות את הניסיון המועט של פולאד כחיסרון בולט של הסרט, ודאי יופתע לטובה, ממש כמו כותבת שורות אלו. פולאד מזגזג באופן מרתק בין שני המישורים של הסרט, כאשר הוא מתאים גם בין תנועות המצלמה ואופן הצילום (סטטי או כתף) לבין מצבו הנפשי של ווילסון. על מנת לשחזר במדויק את קטעי ההקלטה באולפן, פולאד צילם את הסצנות המדוברות באולפן המקורי בו הוקלטו האלבומים, וביקש מנגנים אמיתיים לעבוד עם פול דני, שמגלם את ווילסון בצעירותו. אלו הקטעים המעניינים ביותר בסרט, המשקפים באופן מאוד מציאותי תהליך עבודה על יצירה לצד גאון מתוסכל ומבולבל.דנו ("מיס סאנשיין הקטנה", "זה ייגמר בדם" ועוד) ממחיש תצוגת משחק יוצאת מן הכלל ומרגש בגילום ווילסון הצעיר. גם אליזבת בנקס מבריקה בתפקיד מלינדה, וג'ון קיוזאק המגלם את ווילסון המבוגר אמין וסוחף לא פחות. פול ג'יאמטי אמנם משכנע מאוד בתפקיד הפסיכיאטר לאנדי, אך הבעיה היא דווקא בעיצוב דמותו השטוחה למדי, המציגה אותו כאיש הרע הקלאסי, ללא הרבה עומק. אין ספק שהחלק המרתק ביותר של הסרט הוא זה המתאר את ווילסון הצעיר, וגם נוגע בנקודה הרגישה על קו התפר שבין טירוף וגאונות. אורן מוברמן ומייקל לרנר כתבו תסריט שנופל לעיתים לקלישאות, בעיקר בחלק השני של הסרט העוסק בווילסון המבוגר ומציג דמויות שמעוצבות כגיבורי קומיקס. לעומת זאת, החתירה לדיוק בצילום הקטעים המוזיקליים והמעקב אחר תהליך ההידרדרות של ווילסון הצעיר כמעט מהפנטים.נדמה שהיה נכון לומר שזהו סרט חובה עבור מעריצי הלהקה וחובבי מוזיקה בפרט, אך לא כך הדבר, שכן "אהבה וחסד" מסתמן כהפתעה חיובית גדולה של קיץ משמים עם המון סרטים בינוניים ומטה. יש שמצאו את הקפיצות בזמן של היצירה הזו יומרניות, בעיניי זו דרך טובה ונכונה להמחיש כמה מימדים מדמותו של ווילסון, במקום להתמקד בעשור אחד בחייו וכך ליצור עוד ביוגרפיה משעממת ושגרתית.מאחורי "אהבה וחסד" עומד בעיקר סיפור גדול שמעלה הרבה שאלות על מוסר, תהילה וחופש, בין אם ממשי או יצירתי. העשייה הקולנועית עצמה אולי לא מצטיינת אבל מצליחה לסחוף ועובדת. גם בקטעים הפחות מהודקים, מצליחים השחקנים לאזן את המשוואה באמינותם. "אהבה וחסד" הוא שעתיים של קולנוע פשוט ומרגש.