התכנית ביקורת סרט

סיפורו המדהים של לאנס ארמסטרונג - שזכה שבע פעמים ברציפות בתחרות הטור דה פראנס (מרוץ האופניים היוקרתי) ולאחר מכן נמצא אשם בשימוש בחומרים אסורים - הוא בדיוק החומר שממנו עושים סרטים. השאלה אם אלו סרטים טובים או לא תלויה כבר ביוצרי הקולנוע שניגשים למלאכת שחזור האירועים הסנסציוניים.הסרט "התוכנית" מפרט את עלייתו של ארמסטרונג לצמרת רכיבת האופניים בעולם תוך כדי שימוש מדוקדק וערמומי בחומרים אסורים. אנו פוגשים את ארמסטרונג הצעיר כשהוא עוד רוכב בטור ואז בעזרת רופא איטלקי מפוקפק הוא מצליח לשפר את ביצועיו, מצרף את קבוצת "יו אס פוסטל" ל"תכנית"(השיטה שבה הצליחו ארמסטרונג וחבריו לחמוק מהחוק) והופך (כמעט) למלך העולם. כל העולם משתחווה לו חוץ מעיתונאי בריטי נודניק אחד שמוצג בסרט כצדיק היחיד בסדום שחושד בארמסטרונג. סטיבן פרירס הבריטי, שכבר ביים ביוגרפיה או שתיים בקריירה הארוכה שלו ("פילומנה", "המלכה") מביים בקורקטיות וכמעט שלא סוטה מספר החוקים של הביוגרפיה ההוליוודית הממוצעת. יתרה מזו ב"תכנית" דמותו של ארמסרונג סובלת מחוסר נפח הזועק לשמיים. איך הגיע ארמסטרונג לרכיבה? מה עבר במוחו עד לרגע שהוא התחיל לקחת סמים? אנו צופים מיד בתחילת הסרט בארמסטרונג מאמץ לחיקו את "התכנית", מנצח וממשיך לנצח ואז מתחיל לנסות לכסות את עקבותיו כשהרשויות מתחילות לאט, לאט לסגור עליו. אני, שבאופן אישי ענדתי את הצמיד הצהוב של ארמסטרונג, (סמל למאבקו בסרטן), מסרב להאמין שמדובר בדמות כה שטוחה וחד גונית.בקטע קצר שמראה כמה פוטנציאל לא ממומש היה בסרט, ארמסטרונג מבקר ילדים חולי סרטן ומחזק את אחד הילדים. אפשר היה להכניס לסרט עוד קטעים שיהפכו את דמותו של ארמסטרונג למורכבת אך נדמה שפרירס לא מעוניין בכך. כשפרירס קצת יוצא מנקודת הנוחות שלו קורים דברים מעניינים: למשל בסצינה בה מצולם העיתונאי החוקר בעת מסיבת עיתונאים ולפתע כשאיש אינו מאמין לו חש העיתונאי שהקירות סוגרים עליו. או סצינה בה ארמסטרונג מספר על מאבקיו והצופה יודע כי הסיפור שהוא מספר כלל לא קרה במציאות. אולם אלו רגעים קטנים והבלחות שנבלעות בשיממון של עוד ביוגרפיה על איש עם תאווה בלתי נשלטת לכוח ולהישגים.בן פוסטר מצוין כארמסטרונג. מעבר לדמיון הפיזי, פוסטר מצליח להוציא מתפקידו החד ממדי כמעט את המקסימום. גיום קנה הצרפתי מספק הופעה איומה על גבול הקאלט עם מבטא איטלקי מזעזע כד"ר פרארי, הרופא שבעצם יצר את "התכנית". כריס אודוד החמוד הוא העיתונאי הספקן ,אולם תפקידו קטן וזניח מדי לטעמי.יש משהו בסרטי ספורט שמאוד מתאים למדיום הקולנועי. התנועה המתמדת, השימוש בהילוך איטי להאדרת הפעולות על המסך, הצפייה באנשים חסונים ושריריים הנראים לעיתים כפוסטרים מהלכים. אלו גם בדרך כלל סרטים מעוררי השראה וגם ה"תכנית" עושה חשק לצאת ולרכב על אופניים. אולם הגיבור של האופרה הספורטיבית הזו, לאנס ארמסטרונג, נשאר בלתי מפוענח וסתום גם אחרי הצפייה ב"תכנית". אולי זהו עוד עונש לארמסטרונג, שהסרט שייעשה על פועלו יהיה סתמי ובינוני, בטח לא כזה שמספיק כדי לעמוד על הפודיום בטור דה פראנס.