סטיב ג'ובס ביקורת סרט

הדרך הטובה ביותר להגדיר את התופעה הקולנועית החריגה והלא שגרתית בשם "סטיב ג'ובס" היא תיאטרון קולנועי על אדרנלין גבוה. אין רגע אחד של מנוחה משצף הדיבור הבלתי נגמר בתסריט הכתוב בחוכמה רבה של אהרון סורקין ("הרשת החברתית") ומבוים במקצוענות על ידי דני בויל. בויל מצליח להפוך את האירוע התיאטרלי הייחודי הזה גם לחוויה קולנועית ויזואלית מרשימה ולעיתים מבריקה. הסרט מתרחש כמעט כולו מאחורי הקלעים של שלוש ההשקות החשובות ביותר במהלך הקריירה של סטיב ג'ובס מייסד חברת "אפל".סורקין הוא תסריטאי נפלא, שההתמחות שלו היא בבניית סיטואציה וחשיפת מערכות יחסים בין דמויות תוך כדי שיחה. בצורה זו אנחנו גם למדים על אופים המורכב של הגיבורים המתניידים בין הבמה, מאחורי הקלעים וחדר ה-VIP של ג'ובס בו הוא מתכונן להופעות הגורליות ביותר בקריירה שלו. המצב המלחיץ בו הוא נמצא לא יפריעו לסובבים אותו לחדור לתוך השטח ולערער את שלוותו כאשר מנהלת השיווק ויד ימינו ג'ואנה הופמן (קייט וינסלט) מנסה לגונן עליו אך לשמש גם כדמות אם. אנחנו למדים על מערכת היחסים הקשה עם שותפיו לדרך בעבר - סטיב ווזניאק (סת' רוגן בתפקיד דרמטי טוב), אנדי הרצפלד (מייקל שטולברג הנפלא) וג'ון סקולי (ג'ף דניאלס). הסרט חושף את מערכת היחסים העכורה עם בתו ליסה, אך גם מראה עד כמה ליסה, לה התכחש בשנות ילדותה הראשונות, הייתה קרובה אליו ומלאת הערצה למרות אופיו הלא פשוט של אביה. מעל כל צוות השחקנים הנפלא הזה נמצא שחקן אירי אחד מדהים שעתיד להיות מועמד לאוסקר על תפקידו. מייקל פסבנדר הכריזמטי ממלא את המסך באנרגיה מתפרצת המשתלבת בצורה מושלמת עם התסריט שעמוס במונולוגים ודיאלוגים ארוכים. לעיתים האנרגיה הבלתי נגמרת הזו פשוט שוחקת ומעייפת את הצופים.התחושה שלי הייתה שכל הסרט הזה הוא סוג של קתרזיס אחד גדול. אין בו מנוחה, אין בו שיאים דרמטיים, אין רגעים של שקט לפני סערת הרגשות. ג'ובס הוא אדם סוער והאנשים סביבו הם בעלי רגשות חזקים שמציפים אותו. כולם מדברים בלי הפסקה, כאילו מדובר במכונת ירייה של מילים ומשפטים בלתי נגמרים, מה שהופך את החוויה הקולנועית הזאת למופע תיאטרון מרשים. דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי" ו-"127 שעות") הוא במאי שידוע בחיבתו דווקא לצד הוויזואלי. זו בהחלט בחירה חכמה ואף מבריקה כבמאי כי הוא מצליח להשתמש בלוקיישנים השונים כדי להבליט את המתחולל בתוך נפשו של ג'ובס. הבעיה המרכזית של "ג'ובס" היא הכישלון הכמעט מוחץ לעורר הזדהות עם הגיבור של הסרט, אדם שידע למכור את עצמו ואת המוצרים שלו. סוג של גאון כריזמטי שמיליונים ברחבי העולם מעריצים אותו ואת מוצריו. דמות טראגית בתוך סרט שהוא כתב לעצמו את התסריט. אדם כוחני שבגד בחבריו הטובים ביותר רק כדי להגיע לעמדת כוח. אדם שהיה מוכן להתנכר לבתו בגלל החסכים האישיים שלו. אדם ששילם את המחיר אבל בסופו של דבר יצא המרוויח הגדול מכולם. קשה להזדהות איתו, הוא מעורר אנטגוניזם, וזאת בעיה שסורקין הצליח לפתור עם דמותו של מארק צוקרברג ב"רשת החברתית", אך כאן הוא נכשל."ג'ובס" של פסבנדר, סורקין ובויל הוא סרט נוצץ והרבה יותר מרשים מהכישלון המשמים של אשטון קוצ'ר בשנה שעברה בסרט "ג'ובס", אולם נראה שמרוב כוונות טובות הם לחצו בחוזקה על דוושת הגז ושכחו להכניס את המפתחות ולהתניע - הסרט הזה פשוט לא מצליח להתרומם.