סרט יכול להיות חשוב, גם אם הוא פחות עובד מבחינה קולנועית. זו המסקנה הגדולה ביותר שלי מצפייה ב"סופרג'יסטיות", סרטה של הבמאית שרה גברון על פי תסריט של אבי מורגן, העוסק במאבקן של הנשים לקבל זכות בחירה בלונדון של שנת 1913. כדרכם של סרטים היסטוריים המתארים תהליך רחב יריעה ונפשות פועלות, מתמקד הסרט רק בקבוצה אחת מתוך התנועה, זו שבהנהגתה של אמלין פנקהרסט.מדובר בנשים אמיצות שפעלו בתחילה בדרכים המקובלות והמנומסות, ולאחר שנכשלו, פנו בלית ברירה לאמצעים דרסטיים יותר: פגיעה ברכוש, הפגנות קולניות, התפרצויות לדיונים, הצתה, הרעבה עצמית ועוד. השלטון לא היסס לנסות לדכא את מאבקן של נשים אלה בדרכים חריפות ואלימות אף יותר: כליאתן, הזנתן בכפייה, הכאתן והפעלת מערך הסתה נגדן. בעקבות מאמציהן של נשים אלו ושכמותן, הותרה זכות ההצבעה באנגליה בשנת 1918 לנשים נשואות מעל גיל 30, ועשר שנים לאחר מכן – לכלל הנשים.
פרסומת
מורגן וגברון בחרו שלא להתמקד במנהיגות המבוססות והמוכרות יותר של התנועה, אלא דווקא בנשים מן השורה שהצטרפו למאבק ושילמו על כך מחיר כבד. הסרט מתמקד בדמותה של מוד ווסט (קארי מוליגן), שאינה מבוססת על אישה אמיתית אלא על מספר נשים שהיו פעילות בתנועה. מוד, עובדת במכבסה, נשואה ואם לילד, נחשפת להתעללות מינית בילדה בת 12 במקום עבודתה. היא, שעברה התעללות דומה מצד המעביד שלה בילדותה, ועובדת במכבסה מאז ומתמיד, ממש כמו אימה, מחליטה להצטרף למאבק אט אט למורת רוחה של בעלה, חבריה ושכניה, ובעיקר כמובן – של הבוס. הצטרפותה של מוד, שתמיד קיבלה את גורלה האכזר בכניעה, מתרחשת בהדרגה ועם הצטרפותה משתנה גם אופיו של המאבק - מפעולות פשוטות יחסית כמו הפגנות, נאומים ודיונים, ללוחמה של ממש. אחד הרגעים היפים בסרט בהקשר זה הוא כשאחת מגיבורותיו מסבירה לחוקר המשטרה כי הנשים משתמשות במלחמה כי זו הדרך היחידה אותה גברים מבינים.שורת הגזרות האכזריות של השלטונות היא כאין וכאפס לעומת המחיר האישי אותו נאלצת מוד לשלם בהמשך, כשבעלה מתנכר לה וילדה נלקח ממנה. גם בתוך התנועה עצמה מתעוררות מחלוקות עם החרפת המאבק ורדיפת השלטונות, והחזות האחידה מתחילה להתפורר. מעבר לנושא המרתק, המשחק בסרט הוא המעלה הטובה ביותר שלו – קארי מוליגן נהדרת, ולצידה גם הלנה בונהאם קרטר, שזנחה הפעם את המניירות התאטרליות בגילומה את דמותה של אדית' אלין, אחת הפעילות הבולטות במאבק. גם הצילום התזזיתי המעניין בשילוב תאורה עמומה עם פילטר צהבהב תורם לאווירה. עם זאת ב"סופרג'יסטיות" מספר חסרונות בולטים, ואולי מסיבה זו הוא לא היצירה הקולנועית האדירה שיכול היה להיות.
הסרט מציג את מאבקן של דמויות לבנות בלבד. זו ביקורת שהופנתה גם כלפי היוצרות, בעיקר מאחר שגם נשים לא לבנות היו פעילות במאבק. מעבר לכך, הדיכוטומיה הברורה בסרט היא עניין שעובד פחות בקולנוע בין זמננו. הסרט מכיל רע וטוב מוחלט – הגיוני למדי בהתחשב בתופעה אותה הוא מתאר, ובכל זאת פחות עובד עלילתית. מעל לכל הפריעה לי העובדה שהסרט נבנה ומתהדק סביב דמותה של מוד, אך את המהלך הבולט ביותר שלו מבצעת דמות עלומה, שלא שימשה עד לרגע הביצוע כמוקד להזדהות. אני סבורה שזו בחירה מכוונת, ובכל זאת יש בזה משהו מעט תלוש ומקומם. מי היא האישה הזו? מה אפשר לדעת עליה ומדוע לא ידענו זאת עד כה?עוד פספוס בגזרת התסריט הינם המהלכים הדרמטיים – משהו במבנה ובשזירתם בסרט לא כל כך מסתדר היסטורית ומעבר לכך, ניכרת התפזרות. המעבר המהיר מהפעולות הרגילות, לאלימות ולחקיקה, מרגיש מבולבל. מאידך, אכן קצרה היריעה מלהכיל ולאפיין את המאבק הזה בפיצ'ר אחד ואולי מכאן נובעים הבלבול והחיפזון.חרף העובדה ש"סופרג'יסטיות" סובל מלא מעט חסרונות, הוא אכן סרט חשוב מאוד, בעיקר כי מאבקן של נשים אלו לא הושלם, וכמאה שנים לאחר תקופת התרחשותו של הסרט, עדיין נאבקות נשים על קיומן, שכרן, מעמדן וסובלות מאפליה קשה. עולם הקולנוע המעיט לעסוק בנושא וכולי תקווה כי סרט זה יהיה יריית הפתיחה ליוצרות נוספות להשמיע קולן בתחום. בעולם בו נשים נרצחות, מוטרדות, נרדפות ונאנסות על בסיס יומי, מוגדרות בעיקר על פי חיצוניותן ונאבקות בתפיסות מיושנות ומקוממות, יש חשיבות עליונה לסרט הזה. "סופרג'יסטיות" הוא אולי לא ניצחון קולנועי, אבל הוא ניצחון פמיניסטי ביקום שעודנו שוביניסטי.
מסכימה עם חלק מהדעות שלפניי. הסרט הינו על נושא חשוב היסטורית וחברתית, אולם הוא נעשה בצורה יבשה מאוד. ממליצה לכולם לראות את הגרסה המוקדמת שנעשתה לאותו נושא משנת 2004, בכיכובן של הילארי סוונק, אנג''ליקה יוסטון וג''וליה אורמונד. לסרט קוראים Iron Jawed Angels וגרסתו הרבה יותר סוחפת ומרגשת.
סרט אינטליגנטי ויפה על מאבקן של נשים בבריטניה להשגת זכות בחירה בתחילת המאה העשרים. לא בקלות בא הדבר ואתה שואל את עצמך למה לזכות שנראית היום אלמנטרית ביותר נדרש מאבק כה עיקש? למה כל דבר, גם היום, מחייב מאבק ושינויים לא יכולים לבוא בדרך פשוטה והגיונית? אך מתברר שזוהי דרך העולם, והעומדים במאבק – גיבורים, ובמקרה הזה – גיבורות. עוד מדהים להיווכח כי עד פחות מלפני מאה שנה לא הייתה זכות בחירה לנשים במדינה מתקדמת כל-כך כמו בריטניה הגדולה. עולם הזכויות השואף לשוויון שאנו חיים בו הוא חדש וטרי וכנראה צריך עוד להבשיל.
הסרט עצמו הוא חגיגה של כוח נשי: השחקניות המרכזיות נשים, הבמאית אישה, וגם דרך הסיפור, אני חושב, מקבלת עיגול ורגישות נשיים. שווה לצפות ולקחת לתשומת הלב.
דרמה טובה על מאבק הנשים בבריטניה על שויון זכויות. העלילה טובה ומעניינת והמשחק טוב. מסכים עם הביקורות הטוענות שמשהו בכל זאת חסר - אולי הקצב , או הסיום השונה מהציפיות.
בכל זאת , שווה צפיה
שלח/י
הלנה בונהם קרטר
מריל סטריפ
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות