אני, דניאל בלייק ביקורת סרט

קן לואץ' חוזר בעוד סרט שהוא כולו מחאה פוליטית חברתית על חברה אטומה שלא דואגת לחלשים בה. חברה שמנגנוני הרווחה שלה שכחו שמאחורי כל מספר נמצא אדם חי ונושם. דניאל בלייק, הוא נגר בן 59 מניוקאסל שהופך למובטל בשל אירוע לב שעבר. קייטי היא בחורה צעירה ואמא חד הורית שמתמודדת עם גידול ילדים במצב של עוני תמידי. דרכיהם מצטלבות בעת ביקורם הראשון במשרד הרווחה, בתחילתו של מסע מפרך ומתיש למימוש זכויותיהם כאזרחים. דניאל וקייטי הם אותם אנשים שקופים שאיש לא רוצה לראות.בדרכו הבלתי מתפשרת מגולל הבמאי הבריטי המצליח בפני הצופה עוד סיפור על אנשים קשי יום שההישרדות היא מנת חלקם. לואץ' במיטבו כשהוא מתמקד בנושאים חברתיים ופחות פוליטיים (ולכן, "אני דניאל בלייק", עדיף על סרטו הקודם, "המועדון של ג'ימי", שסיפר על פעיל פוליטי אירי). הסרט עובר מסצנה טעונה אחת לשנייה, לואץ' הולם בצופה וליבו של הצופה נחמץ. בעידן בו הקולנוע המסחרי נטול אידאולוגיה חברתית ופוליטית רומס כל חלקה טובה על גבי המסך הגדול, יש חשיבות אדירה לקולנוע חברתי נושך שאינו מונע משיקולי כדאיות כלכלית. כמו סרטיהם של האחים דארדן או של לואץ' שהוא עדיין אחד מנושאי הדגל הבולטים של קולנוע זה. גם בישראל יש התעוררות מבורכת בנושא ויותר ויותר סרטים חושפים בפני הצופה את תחלואי החיים במדינתנו במאה ה-21.דמותו של דניאל האלמן נוגעת ללב כאשר לאט, לאט הוא מבין באיזה סבך ביורוקרטי חייו נמצאים כשהוא ממתין לטלפון הנכסף מ"מקבל ההחלטות" ברשות האבטלה המקומית בניוקאסל, השימוש התכוף בביטוי "The decision maker" מקומם ומעורר פלצות הרבה יותר מרוב סרטי האימה שראיתי לאחרונה. ילדים שאינם יכולים לישון בגלל קור, אמא חד הורית שנאלצת לגנוב מוצרים מהסופר ולרדת לזנות, מוסדות ממשלתיים מנותקים מהעם - סרטו של לואץ' מטלטל את הצופה ומשאיר לו הרבה חומר למחשבה.טיפת אופטימיות ניתן למצוא בחברות שנוצרת בין דניאל לקייטי שמנסים לשרוד ביחד, אולם הסרט אינו מרפה לרגע והתסריטאי הקבוע של לואץ', פול לבארטי רוקח עוד מעשיה שסופה אינו ורוד כלל וכלל. צפיתי ב"דניאל בלייק" בפסטיבל קאן האחרון, שם הוכתר לאחד הסרטים הטובים שהוצגו בפסטיבל בשנים האחרונות זכה בפרס "דקל הזהב" לסרט הטוב ביותר. צפיתי בו שוב בתל אביב ובשתי הפעמים יצאתי נפעם מיכולותיו של לואץ' להעביר את מסריו לצופה. סרט חובה!