



"שיר אהבה להומניזם"
סרט לאוהבי סרטי ג׳ים ג׳רמוש.סרט קטן ולא חשוב על שבוע אחד בחיי זוג צעיר שחיי חיי שיגרה,בעיר קטנה שלא קורה בה הרבה. אבל, לתושבים יש עולם פנימי עשיר.יש כבוד וצורך לכתיבת שירה, יש כבוד לאנשי המקום שתרמו לתרבות האמריקאית.יש אופטימיות ותכניות לעתיד.סרט מיוחד.
סרט אטי ושקט. ולא קורה הרבה. יש בו משהו מיוחד. קצת מלנכולי והסוף טיפה מאכזב. כל החוסר עלילה ובסוף מחברת השירה נאכלת ע"י הכלב. בעסה
קולנוע פיוטי. מתאים לאוהבי קולנוע, מתאים לאוהבי שירה, ומעל הכל מתאים לאוהבי קולנוע שהוא שירה. כי לא רק הגיבור, פטרסון, שחי בעיר פטרסון, כותב שירה, גם הסרט עצמו הוא כמו שיר, יותר מכך – הוא כמו שיר של פטרסון עצמו. במובן זה שהוא מספר את החיים המונוטוניים, שאפילו אירוע קטן בהם נחווה כגדול, ויש בהם אהבה רבה. הסרט מספר על שבוע בחיי הגיבור, כאשר כל יום הוא קם לעבודה באותה שעה בערך, לפי השעון הביולוגי, ועושה את אותם דברים, אלא שבכל יום יש שינויים כאלה או אחרים. זאת בעוד אשתו נשארת בבית ויש לה חלומות, כמו לפתוח חנות קאפקייקס, או גם חלומות פשוטים בלילה אותם היא מספרת לו. אין בסרט דרמה גדולה ומי שמחפש סרט הוליוודי טיפוסי מוטב לו שיתרחק מהסרט הזה, הוא ישתעמם! אבל כמה טוב שיש מקום בתעשייה היום גם לסרטים כאלה, אחרים, מוזרים במקצת, מסתוריים, ללא פענוח חד משמעי. אופי הגיבור וכן עיצובו של הסרט הזכירו לי את המאה ה-20, עוד לפני עידן הסלולרי (שהגיבור לא מחזיק) והאינטרנט, תקופה תמימה ונפלאה. אני נהניתי מהסרט וממליץ עליו למי שיודע למה הוא מצפה.
הסרט הזה לא שונה מהסרטים הקודמים של ג׳רמוש מבחינה סגנונית, אז מי שמכיר את הסרטים הקודמים ידע מראש מה הוא הולך לקבל, סה״כ זה סרט לא רע, אמנם איטי אבל לא משעמם, לא יכול להגיד שזה סרט מהנה אבל לא סבלתי במשך הצפייה.
סרט מדכא,משעמם.למרות שראינו אותו בשעת צהריים,נלחמתי כל הזמן לא להרדם.אין עלילה,אין שום פאנץ בסיום.מציע לכל מי שמתעניין להשאר בבית.
אדם דרייבר