בסרטה החדש, "הפיתוי" שבה סופיה קופולה לעסוק בעניינים המאפיינים את מרבית סרטיה - עולמן הפנימי והחיצוני של נשים והשתלבותן במערך הפטריארכלי שנכפה עליהן. "הפיתוי" הוא למעשה עיבוד לספרו של תומאס קאלינן וכבר נעשתה לו גרסה קולנועית בשנת 1971, אותה ביים דון סיגל עם קלינט איסטווד בתפקיד הראשי. כעת מציעה קופולה את הגרסה שלה, המתמקדת בגיבורות הסיפור ומובאת מנקודת מבט נשית. קופולה זכתה עם סרט זה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, שחולק בפעם השנייה סך הכל מאז היווסדו לאישה. בגרסתו הקודמת נקרא הסרט "הנקמניות" ודווקא שינוי השם מוצלח יותר בעיניי, הוא מנפה את השיפוטיות כלפי גיבורות הסיפור וממקד אותו בהתרחשות בה שני הצדדים לוקחים חלק פעיל עד לסוף.
קופולה היא במאית עם דגש ויזואלי חזק. הצילום בסרטים שלה מאז ומתמיד עוצר נשימה וגם כאן עושה הצלם פיליפ לה סווארד עבודה מרשימה ביותר. כל פריים נראה כמו יצירת אמנות מהוקצעת ומעורר חשק לשקוע בתוכו. הבעיה מתעוררת בכל הנוגע לבניית סיפור. לי נדמה תמיד שעלילה פחות מדברת לבמאית, פעמים רבות היא זנחה אותה מאחור לטובת אלמנטים קולנועיים מרשימים (מלבד "חמש ילדות יפות" שהוא באמת סרט מבריק מכל בחינה, גם עלילתית). גם כאן, ניכר כי העלילה היא הצד הפחות חזק של הסרט ומי שהוא בכל זאת אדם של תסריט, כמו כותבת שורות אלה, ימצא עצמו משתוקק לעניין, סביר להניח.
פרסומת
"הפיתוי" מתרחש בפנימייה לנערות בימי מלחמת האזרחים בווירג'יניה, עת מוצאת אחת התלמידות הצעירות חייל פצוע ביער בו היא קוטפת פטריות. זהו חייל של הצד הצפוני (יאנקי) המגיע למקום בשליטה נשית ודרומית. הנערה הצעירה מביאה אותו לטיפול בפנימייה כי זהו עבורה "הדבר הנוצרי לעשות", למרות חששותיה של המנהלת (ניקול קידמן) מהסיטואציה. הפנימייה מאכלסת נשים, נערות וילדות, כל אחת בשלב אחר בחייה וכן את המנהלת והמורה הראשית אדווינה (קירסטן דאנסט). למרות שלא יודו בכך, הן נרגשות ונסערות מנוכחותו של הגבר החדש בחייהן. כל אחת מהן מנסה למשוך את תשומת ליבו באופן אחר, במעשים ובמחוות והוא מצדו, מביע עניין וסימפטיה או שמא יותר, כפי שאותיר את צופי הסרט לגלות. המתח בין המינים כמו גם בין הגיבורות השונות ומערכת הכללים לה נהגו לציית עד כה תורמים כולם לאווירה אפלה שהולכת ונרקמת, והעלילה מפליגה למחוזות של תככים, סודות, שקרים ואיומים.
לטעמי לא מדובר בסרט שנושא בחן את אורכו, כאשר עיקר ההתרחשות מתקיימת במערכתו האחרונה ומרביתו מרגיש כמו אקספוזיציה ארוכה מדי. כאמור, העלילה לא מגלמת פקטור מרכזי בסרטיה של קופולה. לרוב היא משנית לגודש הוויזואלי וזה עניין שמורגש היטב גם כאן. ניכר כי הסיפור יכול היה להתאים יותר לסרט קצר והוא בהחלט מתיש לפרקים וכן איטי. הקאסט, שכולל שחקניות נהדרות הוא נקודת חוזק מרכזית ומובילה אותו בעוז ניקול קידמן, שכל קלוז-אפ שלה אומר יותר מעשרה עמודי תסריט. זהו בהחלט סרט של שתיקות רועמות וקידמן משתלבת בו היטב ואפילו אחראית על לא מעט מרגעי ההומור בו. המשחק שלה אדיר ובמינון הנכון וכאן יש לציין שוב את ידה של קופולה שעבודת השחקנים שלה תמיד הייתה מצוינת.
קירסטן דאנסט קצת מחווירה לעומת קידמן בתפקידה של אלווינה. היא נכנסת היטב לנעליה של דמות עדינה ומאופקת, אך מאוד רפטטיבית. האכזבה הגדולה ביותר היא אל פאנינג המגלמת את אלישיה, אחת התלמידות הבוגרות יותר. היא תיאטרלית מידי באופן ששובר את הדינמיקות האפלות והאיטיות של הסרט, חורגת בנוף ומזכירה בעיקר מניירות של חוג תאטרון במתנ"ס קהילתי. אין ספק שההופעה שלה גם תורמת לאלמנט הקומי המועט שיש בסרט, אבל היא לא עושה זאת בדיוק של קידמן.
מצד אחד, חשוב מאוד ליצור גרסה נשית לסרט הזה, על מנת להפנים את התהליכים המורכבים והעמוקים שקורים במערכות בין מיניות. העניין הוא שאיני בטוחה כי קופולה הצליחה להעלות מורכבות זו על פני השטח כפי שהייתה אולי רוצה. תהיתי ביני לבין עצמי האם מדובר בסרט פמיניסטי או פורץ דרך כשלמעשה הוא עטור באלמנטים מיושנים ומטיל אשמה בעיקר על כתפיהן של הגיבורות. פארל לא מוצלח במיוחד בתפקיד החייל וממילא תפקידו צומצם לכדי הטרף שבקורי העכבישות, והדגש על היחסים הנרקמים בינו לבין הגיבורות עמום ולא מספק.
הפתרונות התסריטאיים מעט קלושים ומיושנים ומעל לכל בשלב מאוד מוקדם בסרט ניתן להבין איך הוא עומד להסתיים. המלחמה המתחוללת מחוץ לבית היא משנית לזו המתחוללת בו וברור מאוד שצד אחד יצא בהפסד והאחר מנצח. בהחלט ייתכן שההתעקשות של קופולה, כמו של במאים רבים וטובים, לכתוב לעצמה את התסריט, עומדת בעוכריה. תסריטאי או תסריטאית מיומנים יותר היו יודעים לשמן את המגעים העדינים בין הדמויות ולכוון למטרה באופן קצת פחות צפוי.
הדמויות הנשיות שמציגה קופולה אינן מושלמות. הן מתובלות בהומור, חדות וערמומיות וזו יוזמה מבורכת להציג אותן ככאלה. עם זאת הטיפול לוקה בחסר בדמות החייל לוקחת את הערמומיות של הדמויות עד לנקודת קצה בה קשה מאוד להתחבר אליהן. כל אלה גורעים מיכולתו של הסרט להפוך ליצירה מרשימה, פורצת דרך או אפילו משמעותית.
כמו משחק כדורגל משעמם שמסתיים ללא שערים.לא קורה כלום במשך שעה ורק לאחר לאחר מכן קורה משהו שמזיז את העניינים. חייל פצוע מצבא הצפון בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב, מקבל מחסה בפנימייה של נערות מהדרום. למרות שהוא אויבן, מנהלת הפנימייה מסכימה לארח אותו עד שיחלים. הבנות מגלות סקרנות כלפי הגבר שנמצא במחיצתן והוא מצידו מפלרטט עם אחת הנשים במקום.האירוע שכתבתי עליו שמתרחש לקראת הסוף מפר את השלווה ומעמיד בסכנה את כל דיירי הבית. לסיכום: למרות השתתפות שחקנים מהשורה הראשונה,מדובר בסרט גרוע וזה עוד בלשון המעטה.
אכן מדובר ברימייק לסרט משנות ה-70 עם קלינט איסטווד. ועליי לציין שלמרות שעברנו שנות אור במושגים קולנועיים , הסרט המקורי הרבה הרבה יותר טוב.לא מצאתי אמינות באף אחת מהדמויות שהופיעו כאן. צילום בסיסי, ואין יצירת מתח אמיתית.זה נראה כאילו עשו הצגה שמבוססת על הסרט המקורי. לא ללכת.
להתעלם מהביקורות הלא מפרגנות וללכת לדרמה תקופתית יפהפיה שבה מספר נשים צעירות החיות במסגרת מוגנת, בה לא חוו אהבה מעולם, נתקלות בגבר צעיר בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית. התוצאה סיפור מותח, רומנטי לעיתים וקצת אכזרי, אך ממש לא משעמם עד הסוף המפתיע.
שלח/י
ניקול קידמן
קירסטן דאנסט
אל פנינג
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות