אהרון סורקין, מלך הדיאלוגים המושחזים ואחד התסריטאים המוערכים בהוליווד ("מאניבול", "הרשת החברתית", "ג'ובס"), עובר לכיסא הבמאי ומעבד למסך את סיפורה של מולי בלום שהפכה מגולשת סקי מצטיינת למלכת משחקי הפוקר של היפים והעשירים.סורקין מביים את סיפורה של בלום באנרגיה אדירה ועל המסך אין רגע דל. העריכה מבלבלת, סטייל אוליבר סטון בימיו הטובים, והדיאלוגים מתוחכמים ומסבירים למה "הבית הלבן" הייתה סדרה כה אהובה ומדוע סורקין זכה באוסקר על "הרשת החברתית".
ביקורת מצולמת | טריילר/קדימון
פרסומת
ג'סיקה צ'סטיין היא מהשחקניות החביבות עליי בהוליווד. נדמה שמסרט לסרט יכולותיה עולות וגם ב"המשחק הגדול" היא מצליחה להפוך לדמות חמקמקה-מרירה-מתוקה, שעל פניו היה לה הכול ולא נשאר לה דבר. אידריס אלבה (מחויט מהרגיל אבל עדיין עם הקול הסמכותי והמרשים) מעביר הופעה מכובדת בזמנו הקצוב על המסך כפרקליט של מולי במשפט שבו היא מואשמת בהעלמות כספים וקשר עם המאפיה ומי ש(כרגיל) גונב את ההצגה הוא קווין קוסטנר בעוד הופעה פשוט נהדרת כאביה של מולי.הסרט לעיתים מאבד את עצמו בתוך האקסטרווגנזה התסריטאית ובעצם משפטה של מולי הוא אנטי-קליימקס לכל העלילה הפתלתלה והמרתקת שמראה את מולי הבחורה מדנבר שבהרבה תעוזה הופכת למארגנת משחקי פוקר למיליונרים שביניהם גם כוכבי קולנוע רבים.
סורקין מצליח להשאיר את דמותה של מולי בלתי מפוענחת והצופה נותר עם לא מעט שאלות. יש קורטוב של רשומון ב"משחק הגדול" וקשה להבין האם מולי באמת דוברת אמת או שתפיסת המציאות שלה לוקה בחסר."המשחק הגדול" הוא סרט נוצץ ומבריק שלעיתים לא ברור האם הקנקן לא פחות חשוב ממה שיש בו. גם אם התעייפתי פה ושם מקצב האירועים והזיגזג בין העבר להווה עדיין צלחתי בקלילות את השעתיים ורבע של הסרט ולמרות אורכו הוא ראוי בהחלט, בתקווה שהאנרגיה האדירה של סורקין לא תלך לאיבוד בסרט הבא שלו.