מה יגידו כולם ביקורת סרט

מאז ומתמיד עולם הקולנוע עסק בבני נוער שמרדו בהורים שלהם. משהו בקסם הנעורים הזה, בצעירים שלא נכנעים למוסכמות של העולם בו הם חיים, עשה את זה ליוצרים רבים, שהביאו למסך הגדול סיפורים שכבשו מיליונים. "מה יגידו כולם" הוא גם סרט כזה, כשבמרכזו עומדת נישה בת ה-16, בת למשפחה פקיסטנית מסורתית המתגוררת בנורבגיה. כשהיא נמצאת עם משפחתה, נישה מתלבשת באופן צנוע; כשהיא מבלה עם חברותיה, היא מתנהגת כמו כל נערה בת גילה מהעולם המערבי – היא מתעסקת בטלפון הנייד שלה, מעשנת, לובשת בגדים קצת חשופים וכמובן שגם מפתחת קשר רומנטי עם בחור נאה ונורבגי. ערב אחד, אביה של נישה, מירזה, תופס אותה "על חם" כשהיא נמצאת לבד בחדרה עם החבר שלה, רגע לפני סשן מזמוזים. לאחר שהוא מכה אותה, חמתו של האב על בתו מגיעה לשיאים חדשים. הוא ואשתו חוששים מהדרך בה נישה ביישה את המשפחה ואותם, ודואגים ממה שבני הקהילה הפקיסטנית ידברו עליהם. הפחד מהבושה שנגרמה להם כל כך גדול, שהם מחליטים להעניש אותה בדרך חמורה כל כך, שאף בן נוער מהקהילה הפקיסטנית לא יעז לעשות דבר דומה בעצמו. עד אותה תקרית, מערכת היחסים שלה עם משפחתה בכלל ועם אביה בפרט נראתה חמימה, אפילו קרובה. הוריה ואחיה הגדול משתפים פעולה ומחליטים לבצע באופן מיידי את העונש החמור – לקחת אותה בניגוד לרצונה לפקיסטן, שם היא תגור עם דודיה, אותם לא פגשה במשך שנים. כל הדרך של נישה למדינה המרוחקת מורטת עצבים, במיוחד כשהיא מגיעה לנמל התעופה, והבטן והלב של הצופים צועקים מפנים – "למה את לא אומרת משהו? תצעקי!", אבל היא משותקת מהפחד ומאיומיו של אביה, שגורר אותה בכוח ובניגוד לרצונה.כשהיא מגיעה למשפחתה ה"חדשה", השינוי הקיצוני מכה בה כאילו נפלה עליה משאית במשקל מאות טונות. מעולם מערבי ומפותח בו היא חיה חיים מודרניים ודי פשוטים, היא מגיעה לקצה השני של העולם, לאותם חיים שהוריה עזבו לפני שנים כדי לתת לילדיהם הזדמנות לחיים טובים יותר. בהתאם למקום מגוריה החדש, היא נאלצת להתאקלם לחיים אסלאמיים מסורתיים, מהלבוש ועד המנהגים – וכמובן שגם מכריחים אותה לנתק כל קשר עם חבריה הנורבגים. ואביה? הוא חוזר לנורבגיה, ומשאיר את בתו מאחור בלי להרגיש כל רגשות אשם או חמלה כלפיה, גם לא אחרי הטראומה שהיא עוברת. מהרגע בו נישה נלקחת בניגוד לרצונה לפקיסטן, הסרט מלווה בתחושת מועקה גדולה וכבדה, כזו שיושבת על הלב ולא עוזבת. המועקה לופתת את הצופה חזק-חזק, ולא מרפה עד סופו של הסרט. חייה של נישה בכפר אליו עברה להתגורר אינם פשוטים כלל וכלל, ועם התקדמות הסרט אותה מועקה רק מתגברת. הבמאית הפקיסטנית-נורבגית איראם האק מצליחה לגרום למועקה שבסרט לעורר מחשבה על נושאים כמו עד כמה רחוק אפשר ללכת כדי להתמודד עם פגיעה בכבוד המשפחה, על מעמד האישה ועל אלימות נפשית.כוכבת הסרט, מריה מוזדה, היא תגלית של ממש. המנעד שעל פניה רחב, והיא יודעת ליצוק לדמותה של נישה קשת של רגשות בהן היא משתמשת, בין אם היא שמחה ומחויכת ובין אם היא חשה בפניקה גדולה. קשה שלא לצפות בה ולא להרגיש דאגה מוחלטת לנישה, וזה בעיקר הודות למוזדה (ולתסריט המדויק). גם עדיל חוסיין עושה עבודה מוצלחת מאוד כאב שיעשה הכל כדי שהכבוד של משפחתו לא ייפגע. הדמות שלו לא קלה להכלה, אך חוסיין לוקח את מירזה ועושה ממנו דמות עם רבדים רבים, שקשה שלא לכעוס עליו ולרחם עליו בו זמנית.זה לא מפתיע כשמגלים ש"מה יגידו כולם" נבחר להיות נציג נורבגיה לאוסקר הבא. הוא מבוים כמו מותחן שמכביד על הנשמה, יש בו הופעות כובשות של כל שחקני הסרט, הוא גורם לצופה להתעניין באמת בדמויות שבו והוא גם מעלה מודעות על הפערים הגדולים שקיימים בין שתי התרבויות שהוא מציג. זהו סרט שלא תמיד קל לצפות בו, אבל הוא משתלם עקב הידיעה שהצופה לא רק הרוויח צפייה בסרט מהודק ועשוי היטב, אלא שהוא צפה בסרט שתקף נושאים חשובים עם אגרוף חזק לבטן. האגרוף הזה אמנם כואב, אבל ממש כמו הסרט הזה – הוא חשוב לכולנו.