על סרט כמו "אהבה כמו שלנו", שכתבה וביימה אליזבת צ'ומקו, אין הרבה מאוד להגיד, למרות שניתן לצפות בו, אז אולי אפשר להשתמש בו גם כפלטפורמה לדיון רחב יותר. הסרט מתאר כמה רגעי משבר ומעבר בחייה של משפחה אמריקאית עירונית ומשכילה, שמאמינה עדיין באופן חלקי ומתפורר בדת הקתולית. אמה של הגיבורה חולה באלצהיימר והיא נעלמת בלילה מושלג; בעלה קשה העורף והמאוהב מסרב להרפות ממנה, לאחר שהיא מאותרת, ולהעביר אותה למגורים מחוץ לדירתם. שני ילדיהם - שף מקליפורניה שאינה אוהבת באמת את בעלה הבורגני, שנישאה לו בגיל צעיר מאוד בגלל לחץ משפחתי וחברתי, ואחיה הלחוץ, המתוסכל, המשעשע והמחוספס, שמתבייש בפני אביו השיפוטי שהוא אינו אלא המגיש בבר המשקאות שבבעלותו - מנסים לשכנע את אביהם להעביר את אמם למוסד לקשישים שבו גם הוא יוכל לגור.הקשיש ההחלטי והדומיננטי, שזה עתה רכש פונטיאק פתוחה, נואש לאהובתו המתפוגגת על ידו, ועומד על אמונתו בטוטליות של ברית הנישואין הקתולית. הנכדה, תלמידת קולג', מדוכאת ועושה בעיות ויש לה עקרונות נגד אמא שלה, שכנראה מנסה לנהל אותה יותר מדי. כולם סובלים; כולם תגובתיים ונסערים ובכל רגע מופיע קטליזטור חדש לקונפליקט אמוציונלי; הסרט מעוטר כמובן ברגעים משעשעים של חסד, אחדות ואהבה או של הומור (חלק מהם משעשעים או נוגעים באמת), ואז הבעיות חוזרות.
פרסומת
אפשר לנסות לבקש מהמפיצים הישראליים שמביאים לארץ דרמות איכותיות מארה"ב שמשתתפים בהן שחקנים נודעים ומעולים, לנסות אולי להתגייס כדי למצוא את אלה שהן טובות באמת, ולא מהוות את שניתן לכנות "דרמות הולמרק", שכולנו ראינו כבר אלף פעמים ושאינן אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. העובדה שהסרט הוא עצמאי ומומן על ידי קרן פסטיבל סאנדנס, לא אומרת שהוא זכה בפרס כלשהו, וגם לא צפוי שיזכה. זה קורה יותר מדי: שסרט שעוסק בעניינים מהותיים ורגישים מאוד, שמשתתפים בו שחקנים מעולים העושים עבודה מצוינת, הוא נטול תסריט של ממש, עבודת מצלמה בעלת משמעות, ובעיקר בימוי משמעותי.על כך כמה הערות: א. אמנות העוסקת בהיבטים טרגיים של הקיום האנושי נועדה לייצר אפשרות לטיהור והתרה של הסבך עבור השחקן והדמות, וכך עבור הצופה – ולא לחגוג את הסבך; חגיגת הסבך היא רכלנות, מה שאנחנו עדים לו בעולם תכניות הריאליטי. קטלוג של בעיות סתם, משאיר אותנו בתוך ה"לופ", לא משחרר אותנו מתוכו. ב. יצירה דרמטית היא שלם אחד. אמנם חלק גדול מהיצירות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הדרמה המשפחתית הכילו ועודן מכילות אינספור לבטים קיומיים וקשיים שונים ומשונים של דמויות אחרות אלו מאלו, אבל כדי שלדבר תהיה משמעות עבורנו, מעבר להצגתן החוזרת של "תלונות", צריך להיות ליצירה עיקרון מלכד, שמצליח להמחיש מאיזו אבן אחת שאובים כל הקשיים והסיפורים וכיצד הם קשורים אלה באלה באופן עמוק, מאלו מעמקים משותפים (או מנוגדים אך משלימים) הם נולדו.
העיקרון המלכד הזה לא יכול להיות אוסף קונספציות מתות, כמו במקרה שלפנינו (קתוליות; דומיננטיות גברית לא קשובה; טרגדיית ההזדקנות; הצורך באהבה מול הטבע המוגבל והסופי של המציאות) – הקונספציות הן ראויות, אבל בתהליך היצירה הן חייבות להפוך מקונספציות לממשות. העיקרון המלכד חייב לנבוע ממעמקים אמיתיים של התמודדותו של היוצר, ה"אוטר", עם השורשים של קיומו העצמי. שלישי: כבוד - אלצהיימר, לדוגמה, הוא נושא כבד משקל ורגיש מאוד. אי אפשר להפוך אותו לבדיחה, המצופה ברגעים מרושלים של התוודעות לטרגדיה שבדבר, ובכדי לחזור אחרי כן לעיסוק בשעשוע ובחגיגת האמוציות שהעניין מעלה. אותי זה כמעט מצמרר; אני נזכר בסרט "הרחק ממנה", שעוסק בנושא בכזו יראת קודש, וג'ולי כריסטי מכסה בו את כל מה ששחקנית טובה מאוד כמו בלית' דאנר, במקרה הזה, הייתה יכולה אולי גם לכסות, לו הייתה משתתפת בהפקה רצינית באמת.עניין חשוב נוסף: אוטר רציני הוא למשל הבמאי האמריקאי אלכסנדר פיין. סרטו "היורשים", בכיכובו של ג'ורג' קלוני, הוא מינורי, אבל אין זה הופך אותו לסרט רע; בתוך המינוריות הוא מצליח להחזיק אפיות של מעמקים של התמודדות פנימית ומשפחתית. הסרט הנוכחי בלי שום ספק מבוסס איכשהו על הסרט ההוא: רוברט פורסטר משחק גם שם אב וסב נוקשה ותוקפני, שדואג ותלוי באשתו חולת האלצהיימר (מבלי שההומור שכרוך בעניין, שם, יהפוך לזילות), שחתנו מתמודד עם חולשות אופיו, ושנכדתו גם היא תלמידת מוסד מהודר, המנודה מהמעונות בשל שתיית משקה חריף, בדומה למה שמתרחש גם כאן.כלומר, עצם העובדה שנוגעים בנושאים כגון אלה, לא מעידה עוד כך שהנגיעה היא אכן נגיעה אמיתית: לגעת זה לחקור ולהעמיק, ולבנות תהליך של התוודעות לאמת; לא "פרזנטציה" של "דרמה", רגשניות, שההתוודעות לאמת הגואלת מופיעה בה "דאוס אכס מכינה", כדי לרגש אותנו. מטרתה של התוודעות היא לא לרגש, אלא קודם כל לפקוח את עינינו – באמת. ובכך, גם לרגש.
מורכב ונוקב. עצוב ולעיתים מצחיק וגורם להרהורים על שאלות כאלה ואחרות שמתמודדים איתם בחיים. ביט וניקי הם אחות ואח שנקראים לבית אביהם לאחר שאימם חולת האלצהיימר נעלמה מהבית בלילה חורפי עם סופת שלגים. הימים הם ימי תקופת חג המולד.האמא נמצאת, אך הבעיה המרכזית היא מה עושים איתה כעת. ניקי מתעקש על כך שהיא תתאשפז במוסד גריאטרי, אך אביו הקשוח והעקשן עומד על כך שהיא תישאר לצידו בבית כמו שהיה ב 60 השנים האחרונות.בהיעדר החלטה מוסכמת, על בני המשפחה לשתף פעולה עם עולמה המומצא של האם. מעבר לדילמה המרכזית ,אנו גם נחשפים לדמויות ולחייהם האישיים הלא פשוטים של ביט וניקי. ביט נשואה שלא באושר וחשה בודדה. יחסיה עם ביתה הם בעייתיים והתקשורת ביניהן גרועה. ניקי האימפולסיבי הוא בעלים של בר כושל ודי מתוסכל. המשחק משובח והקונסטרוקציה טובה ומאוזנת ולא מלודרמטית מידי. ייגע במיוחד במי שיש לו הורים מבוגרים.
סרט דרמה אנושי העוסק בהתמודדות עם סוף החיים, אלצהיימר, מחלות זקנה, מוות רות'' סוף!
התסריט מזכיר את הסרט "אהבה" משנת 2012 שמאוד אהבתי. אף הוא עוסק בגסיסה ובתחנה האחרונה של האדם.
לסיכום, למרות שכבר צפינו בכמה סרטים באותו נושא, בכל זאת יש כאן סרט עם משחק מצוין, עריכה טובה וצילומים נהדרים.
בשורה התחתונה: "אהבה זו מחויבות" למשפט הזה יש משמעות בסרט הזה!
ביקורת מורחבת שלי בפוסטים באתר סרט. תיהנו
אני רוצה לחסוך עגמת נפש למי שאוהב קולנוע טוב. קולנוע במירעו. טקסטים מדוקלמים. תסריט עלוב וחסר אמינות. תרגילי בימוי זולים. דרמה מאולצת ומשחק גרוע של מרבית השחקנים למעט הבת הצעירה שבקושי מופיעה. עיקר מה שהפריע לי זה אוסף המונולוגים האינסופי של השחקנים שנראה מביך, מעייף, בלתי אמין באופו קיצוני. עדיף לותר.
שלח/י
הילרי סוואנק
מייקל שאנון
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות