סרטו החדש של עמוס גיתאי אינו ארוך במיוחד, אבל נדמה כארוך מאוד, מפני שהוא תיאטרלי מאוד, ונוטה למרבה הצער לייגע ולהתייגע. זה היה יכול להיות מסמך חשוב; גיתאי עושה גם מאמץ להפכו ליצירה פיוטית עמוקה, מלאת עומק אנושי - שירת גורל נוגה. למרות המניעים האלה, נדמה שגיתאי הוא בעיקר מנסחם של מניפסטים פוליטיים ותאורטיים על אודות המצב הישראלי; אינני חש שהוא אוהב בני אדם (נטייה הכרחית ליצירה קולנועית, לדעתי), אינני חש שהוא באמת מרגיש כאב, אלא בעיקר זעם, והסרט משופע במניפסטים מדוקלמים, תיאטרליים מאוד, שלא בצדק, באופן הנראה כתלוש מהקשר, ושאין לו משמעות אמנותית בהכרח - אפילו תמוה. זה היה יכול גם לעבוד; אבל נדמה שמשהו כאן נותר על פני השטח, וייתכן שזה קשור לתחושה הברורה, שגיתאי מואס ביהודי ישראל, ולמרות ניסיונו להציגם לפעמים מתוך עצב ובאהבה, הם נדמים בעיניו בעיקר, ובאופן חד ממדי וגורף מדי, לאנשים קטנוניים או אלימים.ייתכן מאוד שיש טעם וצידוקים עמוקים בהצגת פניה המכוערים של הישראליות ושל יחסה לערבים, לאהבה ועוד; וייתכן גם שהעמדה השמאלנית היא עמדה צודקת יותר מזו הימנית. אבל אם שמאל פירושו כתב קעקוע סרקסטי ושחור, כמעט גורף, הרי ששפכנו את התינוק יחד עם המים.
ביקורת מצולמת | טריילר/קדימון
פרסומת
הסרט מתאר יממה, (כך נדמה לי – ושלא לצורך בעצם, כי האפיזודות השונות אינן קשורות אלה לאלה ממש) של התרחשויות ברכבת הקלה בירושלים. למרות שזוהי ירושלים, רבות מההתרחשויות היו צריכות להיות ממוקמות לדעתי במקומות אחרים בישראל, מפני שהן נטולות מההוויה התל-אביבית, למשל, ולא באמת מירושלים. התרחשותן בתוך הרכבת הקלה דווקא, גם היא נראית לפעמים תמוהה, מלאכותית, דבר המבטא איזו הצהרה תאורטית על אודות ירושלים, אבל בשום פנים ואופן לא סמל וראליסטיות אמנותיים.האפיזודות השונות, שמשחקים בהן כוכבים רבים מהארץ ואף מן העולם, חלקם אנשים רציניים ומוכשרים בהחלט, מבקשות לבטא פחדים; ריחוק רגשי, קושי בקשר, ומניפולציות רגשיות בין בני זוג; היאחזות במוות; בריחה אל אמיתות דתיות והוויה דתית מגוחכת; גסות כלכלית אלימה; אלימות כלפי ערבים ומצוקה וזעם ערביים כנגד הכובש; את סהרוריותו ושוליותו של השמאל הישראלי; ידידות אפשרית ונטולת זהות מוגדרת בין יהודים לבין ערבים; אלימות מינית; אמונות טפלות; קטנוניות לאומנית וקטנוניות צדקנית בכלל, שקרים והעלמת הזוועה, וחמדנות. הישראלים היהודים יהיו אלה שלוקים בכאוס הפנימי; הערבים נוטים להיות הצד הנאצל יותר, בדרך כלל, והזרים האירופים, המבקרים בישראל או עובדים בה, מבטאים את ייאושם מהבלגן הקומי-המבעית שלנו. אני לא יכול להגיד שאני לגמרי לא מסכים עם התמונה הזו, ועם החשיבות שבהצגת המזעזע; אבל המציאות היא כל כך הרבה יותר מורכבת. ייתכן שזעמו וייאושו של גיתאי הם טובים ומוצדקים, אבל הם אינם מקבלים ביטוי אמנותי מטהר וצלול, והוא נראה כמי שנאחז בהם.
בסצנה שבה מנסה עיתונאית לראיין מאמן אירופי טרי לבית"ר ירושלים, ומנהל הקבוצה המטופש אינו מאפשר לו להשחיל מילה והופך אותו באזני העיתונאית לסחבק שבכאילו, כדי לקדם אינטרס כוחני, וכשברקע ההתפרעות הוולגריות של אוהדי הקבוצה, נחייך חיוך עקום ונגחך מעט, כי זה מעט מצחיק; אבל זה נעשה כבר טוב הרבה יותר בתכנית הטלוויזיה "אנחנו במפה", ושם זה נעשה בהומור לבבי, שיש בו ביקורתיות, המהולה בהרבה חיבה, והיא נטולת גזענות. גיתאי מעניק לי טעם של מי שמקוננת בו גזענות קשה כלפי הגזענים, או אולי אפילו כלפי מי שהוא רואה בהם יצורים בהמיים ונטולי תרבות, ללא קשר לגזענותם דווקא, ועוין אותם בשל כך.הניסיון לתאר דיאלוג עצוב בין אישה מאפירה הכמהה לעלומים, לבין אישה צעירה ויפה שמחפשת מין-לשמו, ובעצם כמהה שיאהבו אותה, ומתחת למעטה ההגנה של הזילות שלה מקונן בה לב בודד, באמת כמעט חודר אל תוך משהו שמהותי מאוד להראותו; אבל הדיאלוג אינו באמת אמין, הוא אינו באמת פיוטי, הוא אינו מתקשר לחלקים שבאים אחריו או לפניו, והוא חדור אותה רוח של עוינות מאיימת, של מי שבא אלינו ללמדנו, כביכול. זעקתו של כומר ברכבת ש"אתם לא צועקים יחי החופש", היא כל כך חשובה; אבל היא אינה אמיתית. יש לכבד את גיתאי על כך שהוא מבין כמה חשוב לזעוק באוזני הישראלים שהם חיים בתוך חומות, ושאינם עומדים על חופש במובנו האמיתי.ואולם נדמה לי, שגיתאי אינו חי בחירות משל עצמו. מכיוון שכך, עוד אינו יכול לדבר אלינו מאותו מקום ממנו דיבר צרפתי אחר (הן גיתאי הוא צרפתי מסוג מסוים, במהותו), אלבר קאמי. יהיו אשר יהיו גילו והמוניטין שלו – לבו עוד צריך ללמוד רוך וחמלה. אמירתו ההיסטורית והאקטואלית על אודות ירושלים נראית לי לא שלמה ולא מגובשת, לא רצינית, מכיוון שאחרי הצפייה בסרט אני חש שהוא עוד אינו מכיר באמת את ירושלים.
סרט נ ו ר א !!!!
שומר נפשו ירחק. לא מבינה מה עשו כל השחקנים המוכשרים האלה שם.
סרט בלי עלילה, בלי קו, בלי זרימה.
תנו במתנה זוג כרטיסים לאנשים השנואים עליכם. למה? כי זה עונש!!!
טוב אז הסרט לא מיועד לכל אחד עקב האיטיות והכבדות והתמונות הארוכות ככ והרבה דיאלוגים אני אישית ממש לא אהבתי את 45 דק הראשונות הככ כבדות אבל לאחר 45 מהקטע של חנה לסלאו ובנה שניכנסים לרכבת הסרט קצת מתחיל להיות מעניין עמוס גיתאי לא במיטבו ולא סרטו הטוב ביותר אבל נחמד במיוחד החצי השני
שלח/י
קרן מור
יעל אבקסיס
חנה לסלאו
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות