המנצחים ביקורת סרט

האם המיוזיקל חוזר לקולנוע הישראלי? לאחר ש"העיר הזאת" החיה לאחרונה את ז'אנר הסרט המוזיקלי בהצלחה אומנותית ומסחרית גדולה, מגיע לאקרנים הסרט "המנצחים" שעוסק בנושאים כבדי משקל ביניהם: מלחמת ששת הימים, הלם קרב, שכול, וגם בנושאים קלילים יותר כהצלחה בעיר הגדולה ומאחורי הקלעים של עולם התיאטרון התל אביבי בשנות השישים. את כל העיסוק בנושאים אלו עושה סרטו של אלירן פלד בשיר ובריקוד. האם הוא עומד במשימה הלא פשוטה? האם אפשר לעסוק בכלל בנושאים רגישים לחברה הישראלית דרך ז'אנר הנחשב מסורתית ללא מתוחכם? התשובה היא חיובית. הסרט מצליח להיות נועז בדרכו ומוכן לקחת סיכונים ולא במקרה הוא מסתיים בשיר לא מקורי מהמחזה של חנוך לוין, "את, אני והמלחמה הבאה".בקיבוץ נצר סירני מתכוננים למלחמת ששת הימים. הגברים והנשים הצעירות חופרים שוחות, מתכננים את חייהם לאחר המלחמה ומקווים שכולם ישובו בשלום הביתה. כולם פטריוטים וחדורי מוטיבציה. אחרי המלחמה נטע (יעל שטולמן המצוינת) מחליטה לנסות את מזלה בעיר הגדולה ונבחנת למחזה חדש של מלך תל אביב גיורא גודיק. בעלה (דניאל ליטמן המשכנע) סובל מהלם קרב בתקופה שעדיין הס מלהזכיר את הנושא ושניהם מנסים לשרוד בעיר הגדולה. עוד בקאסט המוכשר ידין גלמן הזכור מ"תמונת הניצחון" שלאחרונה נפצע קשה בקרב על בארי (והמציאות הישראלית חודרת לסרט, נרצה או לא נרצה ולא בפעם האחרונה), יואב רוטמן שראיון עמו התפרסם השבוע באתר ועמית פרקש המצוינת כחברה בעלת סיפור חיים טרגי שנשארת בקיבוץ.מעבר לשחזור התקופתי המרשים, מרתקת במיוחד ההתייחסות לגיורא גודיק, שהיה בשנות השישים מלך מחזות הזמר של ישראל וכל אירוע שלו היה נוצץ סטייל הוליווד. זוהי ההתייחסות העלילתית הראשונה לגודיק (ארי דוידוביץ ביים סרט תיעודי נפלא בשם, "מחכים לגודיק" ב-2007 ) שדי נעלם מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי לאחר שהסתבך בחובות וברח לגרמניה. גודיק הביא את הזוהר של הוליווד לתל אביב וניסה לשלב בין הצבריות הישראלית לבין העולם הגדול. לטעמי הוא ראוי כבר מזמן לסרט עלילתי על פועלו וטוב עשה אלירן פלד ששם זרקור על האיש המרתק הזה שדי נעלם לתהומות הנשייה בישראל. הסרט מתמקד בעלייתה של נטע לפסגת הבידור של ישראל בסוף שנות השישים ובמקביל מתאר את הידרדרות מצבו של בעלה שאינו מסוגל להניח למלחמה שבה השתתף לעזוב אותו. הקטעים המוזיקליים בחלקם משלבים חיילים במדים, מה שמזכיר את תקופת הפסים והכוכבים במחזמר ההוליוודי של שנות ה-40 של המאה הקודמת בהוליווד. פלד מהרהר על הגבול הבלתי אפשרי בין חברה אזרחית שמנסה לחיות את חייה (אפילו באופן הדוניסטי) לבין מצב המלחמה התלוי ועומד מעל לראשה וללובשי המדים ששבו מן התופת ומציבים מראה מפוכחת בפני כל הנהנתנים.סופו ואחד משיאיו של הסרט משחזר את העלאת ההצגה של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" בנצר סירני בשנת 1968. אחרי שלל סצנות מוזיקליות צבעוניות, מגיעה הסצנה הסוגרת של הסרט המסתפקת בקלוז-אפ על פניה של הגיבורה, עם המילים השורטות של לוין והצופה לא יכול שלא לחשוב על מלחמת "חרבות ברזל" שעדיין מתחוללת ועל כך שחיינו כאן אינם מחזמר הוליוודי אלא דומים יותר למלחמה שלא נגמרת.שם הסרט הוא "המנצחים" וכמה שזה אירוני כי בסרט הזה, כמו במציאות שלנו, יש רק מפסידים. זהו סרט אמיץ, סרט שמנסה ואף מצליח לשלב בין ז'אנר המיוזיקל לבין המציאות הישראלית הלא פשוטה כלל ועיקר. תנו לנו עוד סרטים יוצאי דופן כאלה.