סרטו השני של דוד וולך היה למנצח הגדול של פסטיבל ירושלים האחרון. הסרט עוסק בטרגדיית-השונות, ובניסיון למצוא זיקה, אחדות ואמפתיה בעולם של היררכיות. גיבורו הוא דניאל אויערבאך, במאי קולנוע שנטש את העולם החרדי בעקבות ספקות לגבי טבע הדת ואורח החיים החרדי, ומבטו הישיר על הדחפים והרגשות שמניעים בני אדם, בממשותם. היצירה משתייכת לז'אנר סרטי העלילה הסמי-דוקומנטריים, שבהם זהות אמיתית או זהות שלכאורה בין הדמות הראשית והשחקן המגלם אותה, לבין יוצר הסרט וחייו במציאות. ואולם הסרט, מבחינת המבנה שלו ומבחינת גישתו הקיומית, הוא דבר ייחודי. וזהו אחד הסרטים המרשימים שהופקו בישראל, לדעתי, מבחינת איכותם של עיצוב העלילה, התמונה והמשחק, ושל ארגון התמות הקיומיות, המצפוניות והחברתיות בתוך ריאליה ממשית ונוקבת - מצחיקה עד דמעות ומרגשת עד לבכי. אודה שאני ידידו של היוצר, ושסייעתי לו בהיבט הפקתי טכני לפני שנים רבות; אבל אני גם ידידם של יוצרים אחרים, ויש כאלה שסייעתי להם יותר, ועל יצירה אחרת לא כתבתי כמילים האלה.הסרט נע בין תיאור עולמו של דניאל כנער ישיבה המתענה ביסורי המין ושאלות תיאולוגיות-קיומיות, לבין תקופת יציאתו בשאלה בשנות העשרים לחייו (בגילום רועי ניק), אהבה ראשונה (ליהי קורנובסקי) ותחילתם של יחסים קרובים עם בעלי-חיים, ואל עולמו כרווק בגיל העמידה בתל אביב, בדירתו עם חתולתו הנוטה למות, פגישותיו עם המפיק ועם בעל הבית שלו, ניסיון נוסף לאהבה, ורשם הקול בטלפון הנייד, אליו הוא שופך את תובנותיו, שהוא מנסה לרקום מהן תסריט לסרטו הבא, וכדי להתיר את הסבך הקיומי האישי שלו וגם את זה של הישראליות, ואולי של האנושות בכלל. מתוך הטבע המתלבט של חייו, חוט מחשבתו ובלבולו הרגשי, הסרט מבקיע דרך אל ההבשלה שלו עצמו כסרט, ואל מצב של שחרור. הנוסח הקולנועי של הסרט הוא מאופק ומחושב, ומכיל את הגעשיות או הביזאריות של הסיטואציות באורח כמעט קלאסיציסטי. והקהל באולם שצחק ובכה לאורך כל הסרט, עשה זאת גם אם לא הבין תמיד את רכיבו האינטלקטואלי-לשוני.
פרסומת
הסרט הזה הוא מרגש, ואין הכרח להבין כל דבר בו בכדי לקלוט לעומק את הסיפור ואת ההתהוות הפשוטה והאמיתית כל כך של שבר ואהבה בו - לאישה; לבני אדם; לבעלי חיים. באחת מהסצנות שפותחות את הסרט שואל דניאל הנער (יואב בבלי) את אחד מרביו שאלה אקוטית על הבעיה שבעולם שהוא יצירה אלוהית, שאמורה להוביל לעולם הבא מושלם, אבל שיש בו כה הרבה מהאמור להיחשב לבלתי אלוהי. הרב אומר שזו אכן קושיה, ומציע לדניאל חקירה. לרב ברור שהתשובה תימצא בין כתלי המסגרת הקיימת. ואכן דניאל ממשיך כל חייו לחקור בשאלות האלו, אבל המסגרת כבר אינה מהימנה מבחינתו. הוא אדם רגשי ופיזי. כמה רגעים אחרי כן אנחנו פוגשים את דניאל בן גיל העמידה, מדבר בדירתו בתל אביב על הדחף לזולת, לחדור אל פתחי הניקוז שלו, להרגיש אותו פועם וחי מבפנים; העולם אינו סתם חלל, הוא אומר, אלא מעין ריר, כביכול, שחיים בו חלזונות, אנחנו, קשורים בזיקה מסתורית ומבקשים להתאחד.עולמו של הגיבור הוא פיזי עד להחריד, אולי רק כי הוא מסרב להכחיש כל היבט בצרכיו הממשיים של האדם. העולם עבורו הוא גם ממשי וגם חידה. דניאל נשאר אולי תלמיד-ישיבה חכם נצחי, אבל מבין שהדבר חייב לא להיות קשור ליהדות בשום צורה מחייבת. אבל זה גם לא לחלוטין מתאים לעולם המעשה החילוני, והגיבור תלוי בין העולמות; הוא מדבר יותר מדי כמו דף-גמרא, והעולם לא לגמרי מבין אותו. זה גם לא לגמרי מתאים לתסריט שעליו להגיש להפקה - "אנשים לא מדברים ככה במציאות". אבל לא רק בגלל זה הוא לא מובן. המפיק שלו (אייל שיראי) ואהובתו הדר (גלוריה בס) דבקים בו, אבל רואים בו עבד לתסביכיו; דניאל מתעקש לחיות כסוליסט ומורד בסדרי עולם מעוותים, והוא מכנה את חייו "ניסוי". 12 שנים הוא עובד על אותו הסרט וההפקה מממנת את קיומו, השקוע בחובות, ומחכה לקבל ממנו ולו שבר תסריט נהיר ומוגמר, לשווא.
בשלב מסוים דניאל אומר להדר: אני ואת לא שייכים לאותה זירת חיים; יש בינינו חיבה, זיקה ורוך זמניים, אין צורך בהמשכיות שהחברה כה מקדשת אותה. אבל אולי הגיבור פוחד ממחויבות ומרוכז גם הוא בעליונותו, כמו שהיא מטיחה בו? ואולי הוא לא סתם פוחד, אלא מתוך חוסר מהותי? הסרט חוקר את החוסר האנושי הזה. וגם: אולי כן יש גשר בין השונים גם באהבה, ודניאל טועה? איתור המגשר הוא תכלית היצירה. האם מחויבות באהבה גורמת לאנשים לאבד אחד את השני אלה בתוך אלה ואת בהירותם לעצמם, ומקורה ברכושנות?... דניאל הוא אדם אותנטי, מורד באלימות הנפשית של החברה. הוא מציג בפניה מראה משקפת שדורשת את הפסקת ההכחשה והכפילות. הוא חושף באופן בלתי נשלט, נוירוטי, כאוב, מבריק, כושל או מצחיק - את עובדת קיומו של ממד הכוח והיצר בעולם; ואת האופן שבו ההכחשה שלהם יוצרת אלימות לא מדוברת על שלל ביטוייה.הגיבור מדבר על הצורך במעמדיות כלכלית, סטטוס ותסביך העליונות הלאומני, היהודי-מיסטי: כל זה לא מאפשר לשיטתו אינטימיות שהכרחית לנו. אבל הוא הולך רחוק מדי, ומצפה שאנשים יבינו אותו ויקבלו את הדרישה שלו לגמישות וריכוך נהלים היכן שהם לא באמת נחוצים, והדבר מוביל לחיכוכים מביכים ומזהירים: כשבעל הבית (סיני פתר) מסתער אל דירתו ושואל על שכר הדירה, דניאל דורש גמישות, והאיש המכובד והמאיים מעיר שיש הרי הסכם; דניאל קודח לו בחום נואש ש"הרי זה לא שאין לך מה לאכול, אם אין לך, בוא אני אתן לך גבינה מהמקרר, יש פה סנדביץ'..." - הוא מדגים כמשוגע, עולם שפוי, שאיננו קיים או שמא עדיין איננו קיים. כל הסרט מבקש לשהות עם האכזריות של חברתנו, ומשם לנסות אולי לתקן משהו, והוא מבטא בצורה עזה את המהות הליברלית. הגיבור אומר שאם היינו מבינים מה זה אומר, להרוג למען א"י השלמה, כשהוא נעזר בהשוואה בוטה ומקורית, כמו רוב ההקבלות שהסרט מייצר, הדבר היה חודל.חודל: כי העוסקים בדבר היו מכירים שאין בזה באמת הירואיות, או לפחות מספיק... רווחה גופנית? ארמוז ולא אוסיף. דניאל לא מתכחש ליהדותו; "היא סיפור ילדותי", אבל הוא לא מוכן להגיד שילדותו יותר חשובה מילדותם של מי שגדלו בעולם לא יהודי. יש רגע מזעזע בעומק כאבו בסרט, שבו דניאל ההלום שומע את אביו גומר עליו את ההלל בשנאה ומספר לו מה הוא חושב על חייו הגיהינומיים, לשיטתו. וישנם רגעים שבהם אנחנו רואים מה קורה כשנער לא מקבל תיקוף לדחפיו המיניים הטבעיים, ולאן זה מוביל את העולם שלנו. הוא אומר שכדי לחוות עצמך כיהודי אבל לא כרשע, עליך לא לשאוף לעליונות, ולא להכחיש את הצרכים ומבנה החברה והמציאות, שגורמים לך לשאיפה הזו. הגיבור לומד לאורך הסרט לא לתקוף באופן אינסטנקטיבי אדם, אישה, בעל חיים - והמצפון שמלכתחילה הפך אותו למי שהיה כנער, ההבנה הספונטנית של רוך, קסם, שקט ודאגה לאחר, מקבלים ביטוי שהוא באמת כה מפתיע וחדשני, בסיומה המרטיט של היצירה הזאת.
דוד וולך כתב תסריט,ביים וגם משחק בסרט בתפקיד הראשי. דניאל שחזר בשאלה מתחבט כל הזמן בקול רם בשאלות קיומיות של זהותו,אמונתו, תפקידו בחיים והכל מתוך זעם גדול,חוסר שקט,בלבול.
סרט מעולה, מעורר מחשבה ומשאיר המון חומר למחשבה בראש. תסריט ומשחק מצוין, ובכלל אחד הסרטים היחודיים ומרתקים שראיתי השנה, בעברית וגם באנגלית. דוד וולך קול ששווה לשמוע.
דניאל אויערבאך (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות