פרה אדומה ביקורת סרט

תמה שחוזרת שוב ושוב בקולנוע הישראלי בעת האחרונה היא העיסוק בדת ואמונה. ב"הבלתי רשמיים" מסופר על תנועת ש"ס, ב"סיפור אחר" הגיבורה חזרה בתשובה וב"גאולה" מבקש אדם דתי לחזור לשירתו החילונית. אחרי שנים שבהן העיסוק בדת היה ממש טאבו בקולנוע המקומי, הנושא חוזר ועולה שוב ושוב וכך גם בסרט "פרה אדומה" של ציביה ברקאי יעקב שבעצמה מגיעה מהעולם הדתי.הסרט מספר על בני שגרה עם אביה בסילואן במזרח ירושלים. כשנולדת פרה אדומה, רואה בכך האב סימן מקדים לביאת המשיח ולהיתכנות בית המקדש השלישי. האב מטיל על בתו לטפל בפרה ובאותו הזמן מגיעה למקום בת שירות ובני מתאהבת בה. כמו העגלה בעלת הנס שרק נולדה, בני מגלה את עצמה במערכת יחסים עם בת השירות והן פוצחות ברומן נעורים שמצולם ומבוים כמו רוב הסרט ברגישות ובמיומנות. בעלה של הבמאית- בועז יונתן יעקב - אחראי על הצילום ולאחרונה אף צילם וביים (ביחד עם יוסי מדמוני) את הסרט "גאולה".הליהוק בסרט הוא גולת הכותרת שלו. גל תורן משכנע כאב מיליטנטי משהו, אבל בעיקר בולטת אביגיל קובארי כבני שממש טורפת את המסך בחיוניות שלה. מזמן לא ראיתי כזו הפגנה של כוח שרק מבקש להתפרץ מעל פני השטח. קובארי, שהיא זמרת מוכשרת, מחליקה לתפקיד בטבעיות והנוכחות שלה בסרט ממש מכשפת. מורן רוזנבלט כבת השירות שבה מתאהבת בני מצוינת כתמיד ושבה ומוכיחה כי היא אחת השחקניות הטובות בקולנוע הישראלי. הסרט, שמצולם בין בתי אבן נושנים למסגדים ולסמטאות צרות, כולל כמה סצנות מרגשות כמו הסצנה שבה מגלות שתי הבנות את המשיכה ביניהן וגם סצנה שבה מקריאה בני שיר לאהובתה. "פרה אדומה" אינו סרט מושלם ולעיתים הוא מאבד מקצבו, במיוחד כאשר הוא עוסק בפוליטיקה ופחות ברגשות. אולם עדיין מדובר על יצירה משכנעת של יוצרת שכולי תקווה שעוד תעשיר אותנו בסרטים רבים.