גספר נואה תמיד נהנה מהכינוי "הילד הרע של הקולנוע הצרפתי". מסרטו הראשון "Stand Alone" כבר היה ניתן להבין שמדובר בבמאי שנשאב לצדדים האפלים והפרוורטיים, אך פריצתו הגדולה וסגנונו המובהק שילווה אותו בכל סרטיו הגיעו עם "בלתי הפיך", הסרט שמתחיל מהסוף המדמם (כולל סצנה ברוטאלית במועדון גייז וסצנת אונס שהפיצה את שמו) וכל סצנה בו חוזרת אחורה עד להתחלה השלווה שמשקפת את המוטו של הסרט ואולי גם של הקולנוע של נואה - "הזמן הורס את הכל".
הזמן בקולנוע של נואה הוא נזיל, כך גם התודעה של גיבוריו, והעלילה היא משנית לחוויה החושית שעובר הצופה. הדמויות שלו פתוחות מבחינה מינית וגמישות מוסרית, נוטלות סמי הזיה ומחפשות מקום בעולם אפל שהתמימות פסה ממנו ככל שאנו מתבגרים. אם "Enter The Void" היה הסרט שהצליח טוב מכל ללכוד את ההרגשה של להיות בטריפ, לאחר שהגיבור נהרג אחרי שלקח DMT (סם ההזיות החזק ביותר) ורוחו מרחפת בשמי טוקיו ומביטה במה שהותיר מאחור, ב"קליימקס" הסם הוא LSD והתוצאה אפילו קשה יותר לצפייה ושואבת את הצופה לטריפ הרע ביותר האפשרי שמוציא מהגיבורים את ההתנהגות החייתית, יצרית ואנוכית ביותר שלהם.
פרסומת
העלילה ב"קליימקס", עד כמה שניתן לתאר אותה כעלילה, עוקבת אחר קבוצת רקדנים שמחליטה לערוך מסיבה בסיום של מספר ימי חזרות. הסרט מתחיל בראיונות VHS עם הרקדנים כשלצידם מונחות קלטות המרמזות על העתיד לקרות הלאה מסרטים כמו "סוספיריה", "ראש מחק" ו-"120 ימי סדום". לאחר מכן בוואן-שוט יפהפה מוצג הנאמבר של הרקדנים, שלאחריו הם שותים עוד ועוד סנגריה ומתחילים במסיבה. מה שהם לא יודעים הוא שאדם מסוים הכניס LSD למשקה ואט אט המסיבה הופכת לחינגה אפלה ומסויטת, כשבין השאר מנסים הרקדנים למצוא את האשם מביניהם שהחדיר את הסם למשקה.
נואה מקצין בסרט זה את ההתנהגות של גיבוריו, את הקיצונית המינית והאכזריות הטמונים בהם ואף יותר מבסרטיו האחרים מקצין את הנרטיב לכדי טריפ אחד ארוך אליו הצופה שוקע באי נוחות אך בטוטאליות. זוהי גדולתו של נואה – הוא אחד המאסטרים הגדולים ביותר בקולנוע כיום בשימוש באמצעי מבע ייחודיים לו (צילום הפוך, צבעי ניאון עזים, מוסיקה פסיכודלית, כתוביות פתיחה המגיעות בשלב בלתי צפוי באמצע הסרט) כדי ליצור חוויה ששואבת את הצופה בעל כורחו פנימה, בצורה החזקה ביותר שאמנות הקולנוע יכולה לעשות. בכך הוא גם נעזר בצלמו הקבוע בנואה דבי שמייצר פה מספר שוטים שיגרמו לכם להישאר עם פה פעור.
הבעיה ב"קליימקס", שזכה בפרס השבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן ובפרס הסרט הטוב בפסטיבל סרטי הז'אנר סיטג'ס, היא שלעיתים אתה שואל האם החוויה שאתה עובר שווה את זה. רגעי החסד המועטים שהיו בסרטים הקודמים של נואה כמעט ולא קיימים כאן, הייצוג של טריפ האסיד מוציא את צדדיו השליליים ביותר ולא את אלו המרהיבים ופורצי הדרך שבסם זה, והצופה נכנס לרכבת הרים שהוא יוצא ממנה קצר נשימה, נוטף זיעה והמום, אך לאו דווקא מרוצה שעלה עליה.
אולי, כהרגלו של נואה, זו בדיוק המטרה. הוא עושה את הקולנוע שלו, ולא אכפת לו מה הצופה יחשוב ואלו מדורי גיהנום הוא יעביר אותו. כבמאי, הוא אחד הטובים בעולם ביכולותיו, ו"קליימקס" הוא הפגנה וירטואוזית של כישוריו שלכל מי שאוהב קולנוע נועז, פרובוקטיבי, פסיכדלי ויפהפה ויזואלית מומלץ לצפות בו בקולנוע.
הערה לסיום: כמו כל סרטיו של נואה, ואפילו במידה מסוימת אף יותר מהם, "קליימקס" הוא ממש לא סרט לכל אחד. לכן עשו ברשת "לב" בחוכמה שלא הפיצו אותו מסחרית, אלא שיבצו אותו במספר הקרנות לילה אחת לשבועיים, ויצרו אליו ביקוש בקרב קהל המכיר את סרטיו של הבמאי, ויודע שהמסך הגדול הוא המקום המתאים ביותר לצפות בהם.
