רוקטמן ביקורת סרט

אחרי הצלחת "רפסודיה בוהמית" (שלא לדבר על "מאמא מיה") הבינו המפיקים כי הקהל משתוקק ללהיטים האהובים עליו ולא כל כך משנה לו אם העטיפה תהיה סיפור שמאלצי ומשעמם או ביוגרפיה מכובסת וצחה כשלג לכל המשפחה. לכן הסרט "רוקטמן" נדמה כבחירה מושכלת בעלת פוטנציאל להיטי, הרי מדובר באלטון ג'ון, אחד מכוכבי הפופ הגדולים בכל הזמנים שמיליונים מזמזמים את שיריו במשך עשרות שנים.אולם מה שמפתיע ב"רוקטמן" בבימוי דקסטר פלטשר, היא העובדה שלמרות שאלטון ג'ון שימש כמפיק, הרי מדובר כמעט בגרסת נגטיב ללהיט על חייו של פרדי מרקורי. הסרט מנסה להתמודד עם השדים של אלטון ג'ון לאורך חייו כולל זהותו המינית, התמכרותו למין, לסמים, אלכוהול, תרופות מרשם ועוד. הסרט המסופר בפלאשבק מפיו של אלטון (בכיכובו המבריק של טארון אגרטון), טס בקצב מסחרר וכולל לא מעט קטעים מוזיקליים –חלקם מרגשים יותר וחלקם ממש על גבול המביך. הסרט משתמש שוב ושוב בשיטת ה"צופה יודע הכל" ומציג רגעים קטנים אך משמעותיים בחיי כוכב הפופ כפגישתו הראשון עם כותב השירים שלו בארני טופין (ג'יימי בל בעוד תפקיד כשרוני), ותיאור רגע הלחנתם של כמה שירים מפורסמים.למרות השמיניות באוויר שהסרט עושה כדי להיראות סופר מתוחכם, הוא בסופו של דבר עוד ביוגרפיה שרבות כמותה מוצגות תדיר ב"הולמרק", אולם "רוקטמן" לפחות מנסה לסטות מהשבלונות ולפעמים - אפילו לזמן קצר הוא מצליח, (בניגוד ל"רפסודיה בוהמית" החלול והנצלני), ובשביל הרגעים המעטים הללו שווה לרכוש כרטיס ולראות אותו. יש משהו מבורך בקצב הלא אחיד של הסרט שהולך שני צעדים קדימה ואז נבהל מעצמו וחוזר צעד אחורה. ההתחבטות בין מה להציג על המסך וכמה למתוח את היריעה (כשהמחשבה בסופו של דבר על יצירת מוצר מסחרי וקל לעיכול עוברת מן הסתם בראשו של הבמאי) הצליחה להפתיע אותי כצופה ואני לא הייתי כמעט לרגע בסרט באזור הנוחות שלי.אה כן, ויש גם את השירים הפשוט נפלאים של אלטון ג'ון שהם פופ במיטבו. אלטון, בניגוד לפרדי מרקורי, לא מתריס כלפי החברה והוא רק רוצה לעשות טוב לכולם ולהיות נאהב וכך גם שיריו.סופו של הסרט מצא אותי מוחה דמעה, נכנע לסרט ומתמסר לו. למרות הבינוניות שמדי פעם מרימה את ראשה, זוהי יצירה קצת מוזרה שמעזה לצאת מהשבלונה ועל כך הברכות לצוות ובמיוחד למפיק וליועץ אלטון ג'ון.