פנים רבות לאמת ביקורת סרט

הבמאי ג'וליוס אונה ביים וכתב את הגרסה הקולנועית למחזה פרי עטו, דרמה נועזת של משחקי כוח ומניפולציות, באחד הסרטים המדוברים ביותר שהוצגו בפסטיבל סאנדנס השנה. קלווין הריסון ג'וניור מגלם את קלווין, שהוריו איימי (נעמי ווטס) ופיטר (טים רות') אימצו אותו מאריתראה שנקלעה למלחמה כשהיה בן 7. האנשים סביב לוס מתייחסים אליו כתלמיד למופת המגלם את החלום האמריקני: הוא פליט שהתגבר על אתגרים גדולים והפך לתלמיד מוערך, אתלט מוצלח וכוכב בתיכון בצפון וירג'יניה.העלילה מתחילה בפרובוקציה: ההצלחה של לוס מאוימת על ידי עימות עם מורתו להיסטוריה, גב' וילסון (אוקטביה ספנסר). היא מוטרדת מחיבור שבו התבטאויות אלימות שהוא כתב, אשר מנפץ את הדימוי המקסים שלו מבחינתה – אפילו כאשר לוס מתעקש שהוא רק עשה את שיעורי הבית שלו כמבוקש. ללוס יש תירוץ לכל דבר, ולרוב זה מתקבל על הדעת, עד כדי כך שאפילו הוריו לא יודעים אם להגן עליו או לנזוף בו. אצל גב' וילסון מתגבר הפחד כשהיא מוצאת בארונית של לוס שקית מחשידה, שיתכן שלא שייכת לו. מה הוא מתכנן? האם התלמיד הזה הוא מושלם רק לכאורה? והאם היא שופטת אותו על פי מה שכתב, או בגלל מי שהוא?איימי יוצאת להגנתו המיידית של בנה, אך יש לה שאלות משלה אשר לא נותנות לה מנוח. פיטר האב דואג באופן דומה, אך מסתכסך עם אשתו כשהוא חושב לעשות את מה שצודק בעיניו מבחינה חברתית ולא בהכרח את מה שמיטיב עם בנם. למנהל בית הספר (נורברט לאו בוץ) מוטיבציה משלו להגן על תלמידו הכוכב: סיפור ההצלחה של לוס גורם לבית הספר להיראות טוב – הוא היה שמח לשכפל אותו, ומוכן להעלים עין מכל מה שעלול לשבש את הסיפור. לוס, מצידו, מרגיש חנוק מהפוליטיקה המתנשאת של וילסון – שמסמנת אותו כמודל לחיקוי עבור בני גילו השחורים, אך מענישה סטודנטים שחורים שאינם עומדים בסטנדרט השלמות של לוס, אשר מצידם מכנים אותו "אובמה" כגנאי. המסתוריות באישיות של לוס היא מקור המותחן הפסיכולוגי, מה שמכריח את הצופים לנתח כל הבעת פנים של לוס ושינוי טון שעלולים לרמוז על כוונותיו האמיתיות. בהמשך, אף דמות לא מתגלה להיות כמי שהצופה חשב שתהיה. הצופים סורקים שוב ושוב את פניהן של הדמויות כדי לנסות לגלות אותן כפי שהן באמת.אוקטביה ספנסר מצליחה לרגש, אך העיסוק האובססיבי שלה אחר לוס אינו ברור. ילדותו המוקדמת של לוס באריתראה איננה מקבלת מספיק התייחסות, יתכן שהדבר היה מעמיק את ההיכרות עם הדמות. יוצר הסרט מעדיף להעלות שאלות על דעות קדומות מאשר לספק תשובות, כמו לדוגמה גרפיטי גזעני המצויר על בית המורה שגם לאחר הסרט לא ברור מי אחראי לו.ניתן היה בהחלט לקצר את הסרט בלפחות חצי שעה, יש בו סצנות שלא קשורות לעלילה וניתן היה לוותר עליהן. המוזיקה מתאמצת להתאים את עצמה לסיטואציות ולהגביר את המתח, אבל דומיננטית מדי ומפריעה לצפייה ולמחשבה לזרום ברגעים שהיו אמורים להיות שקטים יותר. בשלב מסוים בסרט, הוא כמעט ועובר לטריטוריה של סרטי אימה, אבל הבמאי והתסריטאי ג'וליוס אונה מחזיר אותו מהר למסלול המתוכנן. הדיאלוגים המתוחים בין הוריו של לוס כתובים נהדר ומשוחקים נפלא. זהו סרט יוצא דופן, עוצמתי ומעורר מחשבה, שמראה כמה רחוק נלך על מנת להגן על המציאות בה בחרנו להאמין.