בלט מומבאי ביקורת סרט

Yeh Ballet Movie Review

נמרוד שובל על "בלט מומבאי":
" פוטנציאל גבוה שמתממש רק במערכה השנייה "

סרט ארכיון שתף/י

משחק ג'וליאן סאנדס, מאניש צ'אוהן במאי/ת סוני טרפורבאלה

דרמה

ביקורת סרט לבלט מומבאי מאת נמרוד שובל | כתב ומבקר קולנוע

ציון המבקר

"מרקיד ומרגש"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

9/10

היכן תצפו?

בקולנוע

60.0% בבית

20.0% לא אצפה

20.0%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

הסרט "בלט מומבאי" נכתב ובוים על ידי היוצרת ההודית סוני טרפורבלה והוא מהווה גרסה בדיונית לסרט תיעודי קצר מ-2017 בעל אותו השם של הבמאית. העלילה מרגישה כמו שילוב מעניין של שני סרטים אייקוניים בפני עצמם: "וויפלאש" ו"בילי אליוט". גם בסרט הזה, למרות מעמד נמוך ודעות קדומות ובאמצעות מנטור חסר פשרות, יש ניסיון של נערים לשבור את כל החסמים, ולהצליח בגדול בתחום האומנות. מורה לבלט ישראלי-אמריקאי אקסצנטרי בשם סול (במקור: יהודה מאור), שמגולם על ידי ג'וליאן סאנדס ("דמעות של שתיקה"), מגיע למומבאי בחיפוש אחר פרנסה כמורה לריקוד, ומזהה את הכישרון המיוחד של שני נערים עניים: אסיף ונישו (רקדן המשחק גרסה של עצמו). הנערים מתמודדים עם ביקורת וצרות אופקים של החברה השמרנית והפטריארכלית בה הם חיים, בדרך להגשמת חלומם להפוך לרקדנים מקצועיים. וכאילו לא די בכך, הם גם נאבקים זה בזה על תשומת ליבו של המורה.

אסיף הוא רקדן היפ-הופ מוסלמי, וכשהוא מתאהב בנערה הינדואית הוא מוצא את עצמו במרכזה של מלחמת דת. נישו הוא רקדן נוצרי המתמודד עם אביו, נהג מונית אדיש, המאמין שקריירות באמנות שמורות רק לאנשים מבוססים כלכלית. האב מעדיף להתכחש לבנו מאשר להכיר בו כרקדן. נישו מצידו מנסה להיות הבן הצייתן ובמקביל, בסתר, לא מוותר על תשוקתו לריקוד. המורה סול דורש מהנערים לא פחות ממסירות מלאה: הוא חסר סבלנות לכל מה שאינו קשור בעולם הבלט, ומתעצבן מכל סיטואציה חריגה או לא מתוכננת מבחינתו, כמו אי עמידה של נהג בלוח הזמנים, מה שמדגיש את ההבדלים התרבותיים בינו לבין הסובבים אותו. ניכר המאמץ של הבמאית להציג את העקשנות של המורה, אך הסצנות מתמקדות הרבה יותר בחוסר ההשתלבות של סול בסביבה ההודית, מאשר בעקשנות ובמסירות שלו כמורה כלפי התלמידים בשיעורי הריקוד. נוצרת התחושה שאנחנו מכירים את הדמות שלו רק כצופים מהצד ולא לעומק. ההתרככות וההתמסרות שלו לרקדנים מגיעה הרבה לפני שקשיחותו כמורה נבנתה לחלוטין, מה שגורם לטוב הלב שלו לא להיות מפתיע כפי שיכול היה להיות. יש בסרט תרחישים לא מספיק מובנים ולא אמינים, כמו זה שבו סול לוקח את הנערים תחת חסותו בקלות רבה, ותחבולות קולנועיות כמו פלאשבקים מיותרים, המתייחסים לאירועים שעדיין "טריים" בזיכרון הצופים.

עם זאת יש גם רגעים מיוחדים בסרט, כמו זה שבו נישו נאלץ להתקלח עם שאריות המים מהמזגן, או הסצנה בה הנערים מנסים לאזן בין האומנות לחיים כשהם מבצעים מתיחות וחימום תוך כדי ביצוע מטלות כמו שטיפת כלים. הסצנות בסרט ריאליסטיות ומצולמות נהדר: ההבדל בין הבניינים הגבוהים והחדשים לשכונות העניות שסמוכות אליהן מודגש ומשולב בנופים של מומבאי. הדמויות מגיבות בדרכן לאירועים השונים - אסיף באדישות, נישו בלהט וסולו במרירות, ומשאירות מקום רב לפרשנויות מצד הצופים. הקצב של הסרט אינו אחיד: העלילה לא מכסה באופן מלא את הסיפורים המשמעותיים לכאורה של הדמויות המרכזיות, ולכן רגעים מסוימים, שיכול היה להיות בהם עומק, מרגישים חלולים מדי. המאבק של נישו למצוא בית חולף כהרף עין, והמסע של אסיף להתגייס ברצינות ראויה לדרישות המורה סולו מגיע לשיאו מהר מדי. למרות הרצון להציג סיפור אותנטי, חלק גדול מפוטנציאל הקסם של הסיפור מתפספס בגלל העריכה. למרות זאת יש בסרט אירועים מסקרנים, שסרטים רבים אחרים לא היו מתעכבים עליהם, כמו הבירוקרטיה והקושי של הנערים בהוצאת ויזה ללא מקורות הכנסה. ההקפדה על הפרטים הקטנים של חיי היומיום גורמת לסרט להרגיש ייחודי ואותנטי ברגעים הללו. העלילה שמתחילה בצורה מקוטעת וחלשה, מתעוררת לחיים לקראת סופו של הסרט, כשבעיות מסוימות נפתרות באופן טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אך מרגש, ובעיות מסוימות נותרות ללא פתרון, באופן שמתיישב עם המציאות. בסופו של דבר מדובר בסרט שמצליח לרגש את הצופים, להיות מותח לרגעים וכמובן מלא במגוון ריקודים מרהיבים.

נמרוד שובל | כתב ומבקר קולנוע

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י