"הנשף", הסרט החדש מבית היוצר של ריאן מרפי מגיע אל נטפליקס, וכל מי שהתגעגע לסדרת הנעורים המאוד מצליחה שלו, "Glee", עתיד להתמוגג מהמיוזיקל הקליל והפלורליסטי הזה. "הנשף" הוא מעשייה טובת לב על ארבעה פרפורמרים אגואיסטים מברודווי שמגיעים אל עיירה קטנה ושמרנית בשם אדג'ווטר באינדיאנה כדי להיאבק על זכותה של תלמידת תיכון לסבית להביא אל הנשף את בת זוגה, ועל הדרך לשפר את יחסי הציבור שלהם.סרטו של מרפי מבוסס על מחזמר מברודווי משנת 2018 בעל שם זהה שנכתב בהשראת סיפור אמיתי שהתרחש לפני כעשור דווקא במיסיסיפי. תלמידת תיכון לסבית בשם קונסטנט מקמילן עתרה לבית משפט פדרלי במיסיסיפי בדרישה להכריח את בית ספרה לקיים את נשף הסיום, לאחר שהנשף בוטל כי גורמים בבית הספר ובמחוז לא רצו שהיא תגיע אליו עם בת הזוג שלה. מקמילן התראיינה בזמנו ואמרה שהיא רצתה להוכיח לכולם שהיא גאה במי שהיא ולא נכנעת ללהט"בופוביה. זהו גם אחד המסרים של המחזמר שכל כולו חדור מוטיבציה לחנך את הקהל לסובלנות, גם במחיר הדמויות והעלילה.
פרסומת
את הסיפור האמיתי עיבד לבמה ג'ק וירטל, את המוזיקה כתב מתיו סקלאר, את המילים שנעות בין סאטירה קלילה דרך קאמפ טראשי ועד למסרים על סובלנות ברמת "רחוב סומסום" כתב צ'אד בגיולין ואת המחזה עצמו כתבו בוב מרטין ביחד עם בגיולין. הם שילבו במוזיקה, במילים ובסצנות הריקוד שלל מחוות למיוזיקלס ולכותבי ובמאי מחזות הזמר הגדולים של ברודווי, אבל עם הרבה פחות כשרון. בדיוק כמו גיבורי הסרט, די די אלן ובארי גליקמן. בעלילת "הנשף", המחזמר בכיכובם "אלינור", על אשת נשיא ארה"ב אלינור רוזוולט, זוכה לביקורות איומות ויורד אחרי הפרמיירה. כך באופן אירוני גם המחזמר "הנשף" לא זכה להצלחה גדולה בברודווי. הוא ירד תוך פחות משנה כאשר הוא לא מכסה את הוצאת הענק בשווי 13 מיליון דולר."הנשף" הוא כמו בילוי בשיעור חברה. יש לזה ערך חינוכי ממדרגה ראשונה, אבל אין לזה ערך קולנועי. אפילו אני כהומו וכמנהל פסטיבל קולנוע להט"בי, הרגשתי שזה כבר יותר מדי. כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו לא רוצים שיאכילו אותנו עם כפית במסרים. אנחנו רוצים שהמסרים יגיעו אלינו דרך הסיפור והדמויות, אבל הסרט הזה נעדר כל סאב-טקסט. המסרים נזעקים כמו בהפגנה עם מגפון. הבעיה היחידה היא שהצופים של הסרט הם גם ככה קהל שבוי שכבר משנן את המסרים הנ"ל תוך כדי שינה. אנשים המתנגדים לזכויות הקהילה הלהט"בית כנראה לא יצפו בסרט הזה בכל מקרה. אז למה להעיק עלינו?
אז מה כן מציל את "הנשף" מלהפוך למוצר מתיש? בעיקר רגעים נפלאים של הומור ומודעות עצמית. מריל סטריפ מגלמת את די די אלן, הדיווה הענקית מברודווי. סטריפ בשיאה ברגעים הקומיים, כמו הסצנה שבה היא שרה על עצמה וכמעט שוכחת שהיא בעצם הגיעה לאינדיאנה כדי לעזור לנערה לסבית ולא לעצמה. עוד מצליחה לתרום היא הנוכחות של ניקול קידמן בתפקיד קטן, שלא מספק לה אפשרות להעניק לו עומק או רבדים נוספים. היא מגלמת נערת מקהלה שעדיין לא זכתה לתפקיד ראשי. קידמן עושה את עבודתה נאמנה והיא מקסימה וכובשת. הנוכחות שלה מכפרת על דמות שדופה.השחקן הגאה אנדרו ראנלס התחיל את הקריירה שלו בברודווי, השתתף בשלל מחזות זמר ואף היה מועמד לטוני על תפקידו במחזמר, "ספר המורמונים". לאחרונה ראנלס השתתף בהפקה נוספת של מרפי, "הנערים בחבורה". ב"הנשף" הוא נבחר לגלם את השחקן הצעיר שסיים את ג'וליארד אבל לא משיג עבודה בשום מקום ולכן עובד כברמן. ראנלס בתפקיד הקטן על מידותיו עושה עבודה ראויה. מעצבן קצת הוא ג'יימס קורדן הבריטי, שנכנס לנעליו של בארי גליקמן כוכב ברודווי. הוא מתאמץ יתר על המידה להיות הומואית אוחצ'ית היסטרית, דבר המלווה בשלל תנועות וקולות סטריאוטיפים מוקצנים. קורדן הוא זמר ופרפורמר מאוד מוכשר אבל שחקן דרמטי בעייתי. אחת הסצנות המביכות בסרט היא המפגש שלו עם אמו אותה לא ראה שנים רבות. מגלמת אותה הקומיקאית הבריטית, טרייסי אולמן. החיבור בין שני הבריטים המגלמים אמריקאים דרומיים הוא טעות ענקית בליהוק.עוד שחקנית מפוספסת היא קארי וושינגטון שמגלמת את הלסבופובית השמרנית, שגם עוברת את הטרנספורמציה המהירה והכי בלתי אמינה בסרט הזה, שאמינות היא לא הצד החזק שלו מלכתחילה. "הנשף" על שלל הנצנצים שלו והמוזיקה הדביקה והמדביקה שלו מזכיר ברגעים הטובים פרקים טובים ומהנים בסדרה "Glee" . ברגעים הרעים שלו הוא כמו פרקים רעים ומעייפים באותה סדרה בדיוק. אז אם אהבתם את סדרת הנעורים המוזיקלית של מרפי, אתם עתידים להנות מ"הנשף". רק אל תצפו שסתיו סטרשקו תקפוץ לכם לפריים, היא שייכת לסרט אחר בשם "הנשף" תוצרת הארץ והוא ראוי לא פחות.
הנשף הוא סרט חמוד על קבלת האחר ועל פחד מהשונה. מתמקד בסביבה של נוער ותיכון. הפורמט הוא קומדיה מוסיקלית, למרות שהמינון סביר למי שפחות בעניין המוסיקלי, רוב הסרט מורכב מקטעי משחק רגילים. אוסף שחקנים מרשים, הרבה הומור וקלילות מובא לנושא פחות קליל. החיבור יוצר סרט מרגש, לעיתים קצת דביק, עם ביצועים מוסיקליים נחמדים ומשחק צבעוני ועדכני. נחמד לראות עם כל המשפחה