הסרט "עוזרת אישית" זכה להקרנת בכורה אירופאית ימים ספורים לאחר הרשעתו של הארווי ויינשטיין, המפיק ההוליוודי הידוע שבמשך שנים הטריד, תקף מינית ואף אנס שחקניות ונשות צוות בענף הקולנוע. הסרט מושפע באופן ישיר מהפרשה, אך מנסה לתאר סיפור רחב וגדול יותר דרך סיפורה של יום אחד בחייה של ג'יין, מזכירה במשרד הפקות קולנועיות בניו יורק (ג'וליה גארנר, "אוזרק").הבמאית קיטי גרין, יוצרת דוקומנטרית שזהו סרטה העלילתי הראשון, לא מספקת לנו רקע לסיפור, ומציגה את כל המתרחש דרך עיניה של ג'יין שמתוודעת לנשים היפהפיות שמגיעות לעבוד במשרד ללא רזומה מתאים, לפגישות המסתוריות שמקיים הבוס בבתי מלון ולשיחות שהיא נאלצת להדוף מאשתו החשדנית.
פרסומת
לא הרבה קורה בסרט, וזה לא תמיד עובד לטובתו. גרין משתמשת ברקע הדוקומנטרי שלה כדי להעמיד אותנו הצופים כ"זבוב על הקיר", להתוודע לפעולות השגרתיות החוזרות ונשנות של ג'יין ודרכן לשים לב לחריגות שמתחילות לצוץ מבין הבקעים, תחילה בעדינות ולאחר מכן בשטף. זוהי אסתטיקה קולנועית שמשמשת יותר קולנוע אירופאי בסרטים כמו "ז'אן דילמן", והיא מאתגרת את הסבלנות של הצופה שצריך אורך רוח כדי לצלוח סצנות רבות שדבר משמעותי לא מתרחש בהן.גארנר, שפרצה בגדול בדמותה הכריזמטית והקרועה מבפנים של רות' לנגמור בסדרת הלהיט של נטפליקס "אוזרק", מעבירה בהצלחה בתפקיד הפוך לחלוטין דרך פניה וללא דיאלוגים רבים את המתרחש בנפשה של ג'יין. היא לוקחת את הסרט על גבה, מופיעה בו בכל סצנה נתונה ומצליחה לנסוך עניין מסוים גם בסצנות רפטטיביות ומייגעות לעיתים.
הבמאית קיטי גרין נצמדת בהדיקות לבחירות האמנותיות הנוקשות אותן הציבה. לעיתים זה עובד כמו בסצנה מדויקת בה מוצגת כיצד תרבות ההשתקה עבדה טרם עידן ME TOO וכיצד אין באמת ביכולתה של ג'יין לסיים את מעגל ההטרדות בשל ההסכמה שבשתיקה של העובדים האחרים, ולעיתים זה מרגיש יותר כמו ניסיון בתרגיל קולנועי אמנותי מאשר סרט שעומד בפני עצמו ושואב את הצופה פנימה. בסופו של דבר "עוזרת אישית" הוא סרט שערכו יותר בעצם עשייתו בתקופה זו ובמסר שלו, מאשר בחוויה שהוא מספק לצופה.
