לפני כמה שנים, באחד משיעורי הספרות בתיכון לא יכולתי שלא להתעצבן על האירוניה בניתוח המוגזם של המורה של השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק, שעוסק בין היתר, באופן מאוד דומה ל"הציור" של ג'וזפה קפוטונדי, על הרגע בו יצירה יוצאת אל העולם וכל אדם הופך אותה לשלו באמצעות ניתוח שלא מתחשב במחשבה האמיתית של היוצר מאחוריה. כנראה שגם ליוצר "הציור" נמאס מהניתוח המוגזם והמיותר לכל פרט משני וחסר חשיבות, אז כדי לקבל את קשב המבקרים בצורה הטובה ביותר, הוא החליט לעשות על זה סרט.הסרט מנסה לעסוק באובססיה ועד כמה רחוק אנשים יהיו מוכנים ללכת למענה. הוא לועג לזיוף מבקרי האומנות בצורה מושלמת, וקורא להם אנשים שרוצים לקחת חלק בעולם שמעולם לא הצליחו בו. שם הסרט באנגלית הוא "The Burnt Orange Heresy", אבל בישראל הוא הופץ תחת הכותרת "הציור".
פרסומת
ג'יימס פיגראס (קלאס באנג), עיתונאי ומומחה לאומנות שגר במילאן וחולם על תערוכה משלו, גילה לפני שנים רבות בעצת מורתו שעדיף לו להיות המתבונן מהצד מאשר היוצר, ומאז הוא מהפנט תיירים אמריקאים עם הרצאות על ציורים שונים. יום אחד נכנסת לאחת ההרצאות שלו ברניס (אליזבת' דביקי), וכאן מתחיל הקשר בין השניים. לכאורה רעיון בסגנון "איך מכל הברים נכנסת דווקא לשלי", שיכל להוות נקודת מוצא מבטיחה, אך כמה חבל שהוא לא ימומש ויתפוגג מאוד מהר באוויר.השניים יוצאים לטיול בווילה מהחלומות הניצבת על חוף אגם קומו. הווילה שייכת לסוחר אומנות שמגלם לא אחר ממיק ג'אגר, שעושה עבודה די טובה. ג'אגר מציע לפיגארס עסקה, או יותר נכון לא מותיר לו ברירה - בשטח האחוזה גר צייר מפורסם שמתבודד במשך שנים ולא מוכן לדבר עם תקשורת. והמטרה היא להשיג ציור נדיר שלו. קלאס באנג בלתי נסבל בעיני, המשחק שלו יבש ומונוטוני והעובדה שהדמות שלו מזעזעת כמובן לא תורמת לאהבה שלי אליו. לעומתו, דביקי חסרת דופי כמו תמיד. היא מצליחה לקחת דמות יחסית משעממת ולהפוך אותה לשובת לב וממגנטת ובאותה קלות גם לטראגית.
ג'רום דבני (דונלד סאת'רלנד), הצייר המתבודד, איבד בעבר את כל יצירותיו במספר תאונות מסתוריות והופך לאובססיה היחידה של פיגראס. באופן משעשע הוא מהווה את הניגוד המוחלט לו ונותן פנים ללעג של הסרט כלפי המבקרים. השם של הציור המדובר (שהוא גם שם הסרט באנגלית) מסכם באופן מושלם את הרעיון שלו. כשנשאל דבני על המשמעות מאחוריו הוא עונה בפשטות "זה בסך הכל ביטוי שחשבתי שיישמע טוב ויגרום למבקרים לנתח אותו יותר מדי". זה מרגיש קצת צבוע לבקר סרט שמותח ביקורת על הדרך בה בני אדם נוטים לבקר ולנתח כל יצירה שאנחנו מקבלים לידיים, שהרי אומנות זה דבר מאוד סובייקטיבי.הקצב של הסרט מאוד איטי אבל הוא לא מעייף, יש הרגשת מסתורין מעוררת ספקולציות שגורמת לתחושת התרחשות על המסך, למרות שבפועל לא באמת קורה יותר מדי עד עשרים הדקות האחרונות של הסרט. לוי אשכול אמר פעם "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים", וזו בדיוק התחושה ש"הציור" גורם. הוא מוליך את הקהל שולל מבלי לספק כל תמורה מספקת ששווה את ההמתנה."הציור" לא סרט רע אם כי הוא כתוב בצורה עצלה ועדיין מתלהב מעצמו יתר על המידה. קפוטונדי מביים בצורה מוצלחת אבל רוצה להגיד הרבה דברים וכמו ילד נרגש רץ לכל הכיוונים. הניסיונות ליצירתיות נלהבת והרצון הבוער לגרום לקהל לחשוב ולנתח כל רגע יותר משצריך (באופן שמאוד אירוני למסר של הסרט), משאירים סוף פתוח עם יותר מדי חורים לא הגיוניים. "הציור" הוא מותחן שלא בטוח אם הוא רוצה להיות מותחן אבל הוא כן משאיר נקודה למחשבה ומצליח לעורר דיון, לא בגלל הסוף אלא בגלל המסר.
שלח/י
דונלד סאת'רלנד
אליזבת דביקי
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות