סמטת הסיוטים ביקורת סרט

בגיל 28 גיירמו דל טורו קרא את ספרו של וויליאם לינדזי גרשם - "סמטת הסיוטים", מותחן אפלולי שיצא לאור בשנת 1946 ואף זכה לעיבוד קולנועי כושל בשנת 1947. מאז היה לו רצון אחד: להביא את הגרסה שלו אל המסך הגדול. מדובר בפרויקט חלומות יוקרתי וגרנדיוזי שכמותו כמעט ולא נעשה כיום בהוליווד. עלילת פילם-נואר, המתרחשת בקרקס של פריקים, על רקע השפל הכלכלי ופרוץ מלחמת העולם השנייה. סרטו הקודם, "צורת המים", הוכיח שדל טורו מסוגל להעמיד יצירות מופת קולנועיות בוגרות ואיכותיות שיפנו לקהל רציני יותר. עם זכייה ב- 138 פרסים, כולל פרס הסרט הטוב ביותר פסטיבל ונציה וכמובן האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולפני פוקס סיפקו לו את התקציב להגשים את החלום בתקווה והוא יביא לאולפן את תהילת האוסקר בפעם השנייה.דל טורו מצליח לעמוד במשימה, וכמו כל סרטיו הצילום, התאורה, התפאורה, הביגוד, האיפור - פשוט מושלמים. מבחינה ויזואלית זהו סרט מרהיב עין המספק חוויה קולנועית מדויקת עד לפרטים הקטנים. זהו פילם-נואר - סגנון קולנועי שפרח בקולנוע ההוליוודי של שנות ה-40 ותיאר את הצדדים האפלים של ארה"ב. מרבית הסרטים בסגנון זה עסקו בדמות עם סוד מהעבר, אם זה פושע קטן, גנגסטר, בלש פרטי או אדם מהישוב שמסתבך. כולם מאבדים את הערכים שלהם ונאלצים לשלם מחיר כבד על החלטותיהם. בין הסרטים הבולטים ניתן למצוא יצירות מופת כמו "הנץ ממלטה", "ביטוח חיים כפול", "רחוב הארגמן" וכמובן "מגע של רשע". קולנוענים רבים ניסו ליצור סרטי פילם-נואר או ערכו מחוות לסגנון הקולנועי, אבל נראה שדל טורו לא עורך מחווה אלא מנסה להחיות את הסגנון והשפה הקולנועית. כך גם התסריט של הסרט, שנכתב על ידי דל טורו ביחד עם בת זוגו, קים מורגן. זהו תסריט שהיה יכול להצטלם ללא בעיות גם בשנות ה-40. זה לא פילם-נואר פוסט מודרני כמו יצירות משובחות כגון "צ'יינהטאון" (1974), "קטיפה כחולה" (1986), "סודות אל איי" (1997) "בלייד ראנר" (1982) שהביא את הפילם נואר לעולם עתידני דיסטופי, ואפילו "באטמן" של טים ברטון (1989) שנעזר בפילם-נואר כדי להציג את האפלה השוררת בגותהאם, העיר בה איש העטלף מתגורר, או סרטיהם של הבמאים העכשוויים המזוהים ביותר עם הפוסט נואר, האחים כהן, כמו "רציחות פשוטות" (1984), "צומת מילר" (1990) או "האיש שלא היה שם" (2001). למה בחר דל טורו לבצע רימייק לסרט פילם-נואר נשכח באותו שם משנת 1947 ולביים אותו כמו יצירה קולנועית עכשווית? זאת באמת שאלה מעניינת שלא ממש מקבלים עליה תשובה במהלך הצפייה בסרט. כן די ברור מה משך את דל טורו ליצור את הסרט הכל כך יוצא דופן הזה בנוף הקולנועי העכשווי. סרטיו של דל טורו, גם המוצרים הפופולריים שנועדו לקהל ההמונים, עוסקים תמיד באופל האנושי. הם נעזרים בעולם הפנטזיה ונשענים לא פעם על שלל יצורים ("המבוך של פאן"), רוחות ("ילדים של אף אחד") וערפדים ("בלייד") כדי להציג את הצד הפחות סימפטי של בני האדם. הפעם נראה שדל טורו רצה לרגע קט לחקור את הגיבורים האנושיים ללא הסחות דעת בדיוניות והוא עושה זאת היטב ובאופן הקלאסי ביותר. הוא עושה זאת גם בעזרת צוות שחקנים המורכב משתי זוכות פרס אוסקר - קייט בלאנשט ומרי סטינבורגן בתפקיד משנה קטנטן ומפתיע. לצדן נמצאים המועמדים לפרס האוסקר בראדלי קופר בתפקיד הראשי, טוני קולט, רוני מארה, וויליאם דפו, ריצ'רד ג'נקינס, דייוויד סטראתיירן וגם אחד שלא היה מועמד לפרס היוקרתי, אבל משתתף כמעט בכל סרט של דל טורו, רון פרלמן ("הלבוי"). מדובר בקאסט מהחלומות וכולם מעולים, אבל אין ספק שמי שגונבת את ההצגה היא בלאנשט הנכנסת באופן מושלם לדמות הפאם-פאטאל. בראדלי קופר מצליח לתעל את הנוכחות הכל-אמריקאית שלו אל החלום האמריקאי ושברו - מהשורשים הרקובים מהם הוא צמח, לאורך התהליך שדמותו תעבור אל הסוף המצמרר שבסופו טמון מוסר ההשכל של הסרט.מי שצפה בסרטי פילם-נואר בעבר לא ימצא את "סמטת האשליות" מפתיע. מדובר ביצירה קלאסית מבחינה תסריטאית, אבל הכישרון של דל טורו להחזיק את הקהל במתח במשך שעתיים וחצי לא יסולא בפז. הסיפור על הנווד האלמוני שמגיע לקרקס נודד של פריקים, נחשף לעולמם של האמנים המופיעים בו, לומד את הטריקים שלהם ומתחיל לשאוף להצליח בגדול מעבר לתחומי הירידים הוא בעצם סיפורם של אנשים רבים שחולמים ולא מסתפקים בהצלחה העכשווית שלהם. לפעמים לחלומות יש מחיר, ובארה"ב של תקופת השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה המחיר היה כבד."סמטת האשליות", על אף שאינו סרטו הטוב ביותר של דל טורו, הוא עדיין אחת היצירות הקולנועיות המרשימות של תקופתנו ובהחלט אחד מסרטיו הטובים ביותר של הבמאי המקסיקני זוכה פרס האוסקר - עם האפשרות לספר את הסיפור באופן נועז יותר מאשר בשנות ה-40, עם צוות שחקנים מרשים שבמרכזו בלאנשט בתפקיד שרק הולך ומקצין ככל שהסרט מתקדם, בראדלי קופר בתפקיד מפתיע של אנטי גיבור שלילי במיוחד, צילום מרהיב של דן לאוסטן שגם צילם את "צורת המים" ומוזיקה מסחררת של נתן ג'ונסון. דל טורו מספק לנו קולנוע כמו של פעם אבל עם תקציב של 100 מיליון דולר ועם אפשרויות טכניות המשדרגות את הדרך שלו לספר את הסיפור שהוא חולם עליו מאז 1993. מומלץ מאוד לצפות על המסך הגדול.