החלום האמיתי של כל קולנוען הוא להעביר את הקהל שלו – שספון בנוחות בכיסאו באולם ממוזג – למקום אחר, הן באווירה והן בתחושה הפנימית של הצופה. התוצאה לא תמיד תואמת את החלום. לכן, כשסיקוונס הפתיחה של "שתי עונות" מציג לנו יום בחיי עובד בשדות אגבה מקומיים במקסיקו – מה שבקריאה או שמיעה ראשונה ישמע לנו משמים ומנותק מחיינו – זה משגר אותנו היישר לשמש הקופחת במדינה הלטינית. קשה שלא להעריך את הבמאי חואן פבלו גונזלס, בייחוד כשמדובר בסרטו הראשון."שתי עונות" מגולל את סיפורה של מריה גרסיה (תרזה סנצ'ז), יורשת העסק המשפחתי, מפעל טקילה מקומי, וכוח תעסוקה עצום לתושבי העיירה הקטנה אטוטונילקו אל-אלטו (העיירה שבה גדל גונזלס). למרות שלל עובדיה שמקרקרים סביבה, מריה חיה בגפה באחוזה גדולה. במסיבת יום ההולדת לילדתו של אחד מעובדיה, מריה פוגשת את רפאלה (רפאלה פואנטס) – תושבת חדשה, שהתגלגלה לאזור לאחר שפוטרה מהנהלת מפעל טקילה אחר. במהרה השתיים סוגרות עסקה ביניהן - רפאלה תעבוד כמזכירתה האישית של מריה, ובתמורה תקבל חדר ללון בו בביתה רחב הידיים. עם חלוף הזמן, מגפה מתמשכת ושיטפון בלתי צפוי מציפים רגשות נסתרים בין השתיים ומריה נאלצת לעשות כל שביכולתה כדי להציל את כבודה ומקור הכלכלה והגאווה העיקרי של הקהילה שלה.
פרסומת
תוך שימוש באסתטיקה תיעודית נוכחת (שוטים ארוכים, שיחות מאולתרות, "רגעים מהחיים") ועבודת סאונד מרשימה, גונזלס נותן לצופה לחוות, או לכל הפחות לחזות, בקהילה אמיתית, מושג שמזמן הפך לבנאלי ונדוש. בהצגתו את האיומים היומיומיים שעומדים מול מקסיקנים מהשורה – פגעי הטבע וכניסת תאגידי ענק בהשפעת ה-NAFTA (הסכם בין-אמריקאי שמתיר יזור סחר חופשי בין קנדה, ארה"ב ומקסיקו). הוא עושה זאת לא בצורה דרמטית או אפית, אלא רק דרך תגובותיהם המיידות, הלא מפולטרות.אלמנט נוסף מרכזי ומעורר הערכה שמוסיף גונזלס לסרט הוא הזהות הלהט"בית של דמויותיו המרכזיות: לצד מערכת היחסים המרומזת של מריה ורפאלה, הסרט עובר בפתאומיות במחצית הסרט להתמקד בטאטין (טאטין ורה), בעלת המספרה המקומית, אישה טרנסית מוצהרת, ועל מסעה למציאת אהבה. במובן הזה, לא רק שהבמאי הסרט מתחמק מסטריאוטיפ "קהילה קטנה וארכאית" בכך שהוא מציב בתוכה דמויות שונות מהקשת הלהט"בית, הוא נוגע בה באופן טבעי לחלוטין – לא מתלהב, לא צעקני, לא חלול.
אל מול מעלות הסרט, עומדת אולי מגרעתו הגדולה – קצבו האיטי. "שתי עונות", נע מסצנה פסטורלית אחת לאחרת, ולוקח את הזמן. בעידן שבו הצופה רגיל לגירויים מתחלפים בקצב רצחני, קשה שלא להיאבד לעיתים בגישת ה-"זן" שמציג גרסיה. האם זה רע? לא בהכרח – הטון הרגוע תואם את המסרים שהסרט מנסה להעביר, ועדיין הוא מאתגר לעיתים את הקהל שנותר עימו.כוחו של הסרט שייך לא פחות לשחקניו מאשר לאווירתו, בייחוד כשמדובר בקבוצה גדולה של שחקנים לא מקצועיים. תרזה סנצ'ז, בין השחקניות המקצועיות היחידות בסרט, מתבלטת במשחקה הלא מורגש: היא מאופקת, קשוחה, רצינית – בעודה סופגת לא מעט. כך, דווקא הרגעים שהסרט נותן לה "להתפרק" אפקטיביים וראויים עוד יותר. סנצ'ז זכתה על תפקידה בפרס בפסטיבל "סאנדנס" בשנה שעברה ונקווה שהבאזז סביבה יוביל אותה לתפקידים נוספים באור הזרקורים."שתי עונות" חושף לפנינו את התגלית במאי הסרט, חואן פבלו גונזלס. הסרט אולי לא ידבר לקהל רחב ואולי אף ינכר במידה את הקהל שאכן יגיע לצפות בו – ועדיין מי מהצופים שעתידים להתמסר לקצב האיטי, לאווירה שלא ניתנת לשחזור ולשימוש המעולה בקו בין מציאות לבידיון, עתידים לעבור חוויה קולנועית אינטימית ומדיטטיבית שתעביר אותם לרגע לקצב ולזמן אחר.
