את שני סרטיה העלילתיים של מאהא חאג' ראיתי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. ב-2016 צפיתי בסרטה הקודם "עניינים אישיים", שעסק בשאלת הזהות של ערבים בישראל וברשות הפלסטינית. באותו סרט הרחיקה הבמאית לסקנדינביה ואף הוסיפה לו נופך פנטסטי כריקוד טנגו של הגיבורים בתחנת משטרה. בזמנו הייתה לי הרגשה כי הסרט הוא אוסף לא מגובש מספיק של כמה רעיונות טובים.
שש שנים לאחר מכן חזרה הבמאית לפסטיבל קאן עם סרטה "קדחת ים תיכונית" שיוצא לאקרנים בארץ בהפצה מצומצמת ובהחלט ראוי לצפייה. (גילוי נאות, בזמנו כשהסרט עדיין חיפש מקורות מימון ישראליים, קראתי את התסריט שלו כלקטור). מדובר בסרט מהורהר יותר ואולי אף נוגה יותר מ"עניינים אישיים" עם פחות דגש על העניין הלאומי. יתרונו של הסרט (כמו סרטו של ערן קולירין, "ויהי בוקר") הוא בהפניית זרקור אל החברה הערבית בישראל, חברה שבדרך כלל אינה נמצאת בעין הציבורית הישראלית בהקשר תרבותי.
פרסומת
"קדחת ים תיכונית" עוסק בסופר מתוסכל הגר בחיפה שחייו משתהים כשמגיע שכן חדש לבניין, קבלן בניין בעל אישיות צבעונית השונה מאד מהסופר המופנם והביישן. הקשר בין שני הגברים הוא לב ליבו של הסרט ודרך הקשר הזה בוחנת חאג' את הגבר הערבי-פלסטיני החי במציאות של הדחקה. מעניין לציין כי ישראלים כמעט ואינם מופיעים בסרט (למעט מפגש עם אחות, שגם היא ככל הנראה לא חלק מהקאנון הישראלי הטיפוסי לאור המבטא הרוסי הכבד שלה).מסיבותיה שלה בחרה הבמאית לממן את הסרט ממקורות לא ישראליים (בניגוד לסרטה הקודם) וכך הופיעה בפסטיבל קאן תחת דגל הרשות הפלסטינית. הבמאית, שלמדה וחיה בישראל בוחרת לבדל עצמה ממקורותיה והיא בעצם "גר בארץ נוכרייה", וייתכן שכך גם גיבורי סרטה החדש (שם הסרט נובע ממחלה התוקפת את בנו של הגיבור בכל פעם שמגיע שיעור גיאוגרפיה והוא נאלץ ללמוד על מדינת ישראל).
צוות השחקנים מצוין ומשכנע והסופר המתוסכל, הקבלן הצבעוני, אשתו הקרייריסטית של הסופר - כולם אנשים החיים את חייהם במציאות בלתי אפשרית של ניתוק ואי קבלת האחר, כולם בסופו של דבר לוקים ב"קדחת ים תיכונית". זהו סרט בוגר יותר מ"עניינים אישיים", פחות פוליטי ויותר מתוחכם. אני מחכה בשקיקה לסרטה הבא של הבמאית.
