טורי ולוקיטה ביקורת סרט

האחים דארדן, ביחד עם קן לואץ׳, ממשיכים לשמור על מעמדים כאלופי הקולנוע החברתי האירופאי. קרוב לשלושים שנה שהם יוצרים סרטים היפר-ריאליסטיים, נטולי פסקול כמעט, שעוסקים באלו שמנוצלים בחברה - מהגרים, קטינים, עניים ולפעמים שילוב של השלושה.אחת הדרכים של הדארדנים לשדר אמינות על סף הדוקו היא להשתמש בנון-אקטורס, שזהו להם המפגש הראשון עם המצלמה. ואכן, שני כוכבי הסרט "טורי ולוקיטה", המגלמים את לוקיטה בת ה-17 ואת טורי בן ה-11, מצליחים לכבוש בבוסריות ובכנות שלהם ואני מאמין להם, כמו לכל הגיבורים של הדארדנים לאורך השנים. טורי ולוקיטה הם שני פליטים מאפריקה (קמרון ובנין) המתחזים לאח ולאחות כדי להישאר בבלגיה. סיפורם מהדהד לאחד הסרטים הטובים של הדארדנים, ״שתיקתה של לורנה״, העוסק במהגרת אלבנית שתעשה הכל כדי להישאר בבלגיה. כדי לשרוד, השניים שרים במסעדה איטלקית ועובדים כבלדרי סמים ועושים עוד כל מני דברים שהשתיקה יפה להם. הם חווים השפלה, ניסיונות ניצול מיני ומה לא. כמו ברוב סרטי האחים הגאולה ממש לא נמצאת מעבר לפינה והמציאות האכזרית טופחת שוב ושוב על פני שני הילדים שגם נאלצים להיפרד לקראת הסיום המאוד מותח של הסרט.האחים דארדן הם הכוכבים הבלתי מעורערים של פסטיבל קאן וזכו בו לאורך השנים בשלל פרסים. הם יוצרים קולנוע מתוחכם ובעיקר אנושי שגורם לצופה להתכווץ בכיסאו. הרבה לפני "פרזיטים" ו"משולש העצבות" הם דנים באלה שיש להם ובעיקר באלו שאין להם וסובלים כל רגע מקפיטליזם חזירי וגם משנאת זרים. "טורי ולוקיטה" אינו מפסגות היצירה של האחים ומי שצפה בסרטיהם בעבר יכול ויקבל תחושה כי האחים שבשנות השבעים לחייהם ממחזרים את עצמם. לא כל קוי העלילה קוהרנטיים והגיוניים, אולם למרות זאת הסרט ראוי לצפייה וגם למחשבה אחריו על חוליי העולם המודרני. הדארדנים ממשיכים לזעוק את זעקת המדוכאים, אולי זועקים פחות בקול אבל זו עדיין זעקה.