נדמה שמאז שג'ון מקליין פילס את דרכו מבניין ה"נאקטומי פלאזה", קומדיית אקשן הפכה לאחד מהז'אנרים הפופולריים ביותר בהוליווד. תוסיפו לקדירה את השילוב של One-liners וגיבורי על שמארוול עושה כה טוב (ולפעמים פחות) ואת סרטי נטפליקס מסוג "הודעה אדומה" ונדמה שסרטי אקשן קומיים הם בכל מקום. עם הכמות באה האדישות, אבל מדי פעם מגיע סרט בסגנון שקשה להתעלם ממנו. "חף מפשע" ("L’innocent"), סרטו החדש של הבמאי-שחקן-תסריטאי לואי גארל (הוא ממלא את כל שלושת התפקידים כאן), שמגיע אלינו לאחר פרמיירה בפסטיבל קאן בשנה שעברה וסיבוב ניצחון בטקס פרסי ה"סזאר", הוא הדוגמה המוצלחת לכך."חף מפשע" עוקב אחר אבל (גארל), עובד אקווריום נוירוטי, שמתקשה להתגבר על מות אשתו מספר שנים לפני כן. חששותיו מתגברים כשאמו האקסצנטרית סילבי (אנוק גרינברג), מורה לתיאטרון בבתי סוהר, מתאהבת ונישאת לאסיר משוחרר וארכי-פושע לשעבר, מישל (רושדי זם). מימון מסתורי לחנות הפרחים החדשה של סילבי ומישל שולח את אבל וחברתו לעבודה (נעמי מרלן) לשרשרת של הסתבכויות.
פרסומת
מה שמתפרש כעלילה בסיסית מתגלה כמכתב אהבה אמיתי לקולנוע – בין אם בצורה תסריטאית או סגנונית. גארל משתמש בסיפור "קיטשי" זה כדי לשאול שאלות גדולות יותר – מי קובע מה בחברה? האם החוקים נועדו כדי להישבר? ואם כן, מתי?. דווקא דרך ההסתכלות בסאב-טקסט של הז'אנר – אותו סאב-טקסט שנאבד לרוב בתוצרי אקשן/קומדיה – גארל מנסה להוציא אמת אחרת מהדילמות שמוצבות מול הדמויות. האם הייתם מוכנים להפוך לפושעים לרגע כדי לסייע למשפחתכם? האם שוד שווה את האהבה של אהוביכם?אין בכך לרמוז שהבמאי/תסריטאי הופך את הז'אנר הקליל לסמינר מחלקתי בנושא מוסר עכשווי – ההפך: התסריט של גארל מתובל ברגעים חדים מחד או מגוחכים מספיק מאידך, כדי לתת לשחקניו משהו לנעוץ בו שיניים. מלבד הופעה כמעט פרודית של רושדי זם (והמשמעויות שנלוות לתפקיד "הזר המסוכן") והפרנויה החיננית של גארל (שמצליח להעביר רגש רב דרך הבעת פנים אדישה לחלוטין), מי שגונבת את ההצגה – ולא בהפתעה יתרה – היא כוכבת "דיוקן של נערה עולה באש" ו-"טאר", נעמי מרלן. הטייק היצירתי שלה על סטריאוטיפ ה-manic-pixie dream girl הופך אותה ליותר מ"דמות אישה חסרת מעצורים", בייחוד בציוות מלא הכימיה שלה עם גארל (שימו לב לסיקוונס מסוים בקפיטריה).
הסרט גם מעוטר בצילום מרשים, מסוגנן בזום איטי ושוטים רחבי ידיים, שמראים את אהבתו של גארל לסרטיו של היצ'קוק (השם "ורטיגו" יעלה לא פעם לראשם של חובבי הקולנוע במהלך הצפייה) או לניאו-נואר של שנות ה-70 ("שלום לנצח" של רוברט אלטמן כהשפעה ברורה), אך בעיקר מראה את חיבתו למדיום המצולם."חף מפשע" אולי נראה זניח בהתבוננות ראשונה (מסע הפרסום שלו גם לא עושה איתו חסד), אך למשך 99 דקות הוא מספק סיפור סוחף, קומדיה, אקשן וגם מחשבה או שניים שלא ציפיתם לחזור עמה הביתה. עבורי זה יותר ממספיק.