אומאמי ביקורת סרט

הטרנד הקולינרי העכשווי בעולם הוא אומאמי ושפים מפורסמים מנסים למצוא דרכים חדשות ומגוונות להשתמש ולהפיק אותו. המטרה היא להפוך את המנות המוגשות להיות טעימות יותר ומעניינות יותר. אז מה זה אומאמי (טעים ביפנית)? על פי המילון הוא מוגדר כטעם נוסף לארבעת הטעמים הבסיסיים: מר, מתוק, חמוץ, מלוח שבהרכבי מזון מסוימים הם מעצימים, מחדדים ומחזקים את תחושת הטעם והגברת הטעם, במיוחד בשלב הראשוני של גירוי המוח. טעמו של החומר מורגש בעת מגעו עם פקעיות הטעם הפזורות על הלשון, החך הרך ומכסה הגרון. חוש הטעם תורם חלקית בלבד לקליטת טעמי המזון ותחושתם, כן הם מושפעים גם מחוש הריח, מהמרקם ומהטמפרטורה. את האומאמי ניתן למצוא באופן טבעי במזונות מסוימים כמו אצות, דגים, גבינה וירקות מסוימים.בסרט "אומאמי" מגלם ז'ראר דפרדייה את גבריאל, שף עשיר ומצליח מאוד שעם השנים הפך לאדם נרגן ועצבני שמתנחם באלכוהול ובאוכל. אשתו הנוכחית בוגדת בו עם מבקר מזון, בנו הבכור בסטיאן שעובד עימו אינו עומד בסטנדרטים שלו ונינו, בנו הצעיר, ממשיך לחפש את עצמו. חייו עוברים טלטלה כשהוא חווה אירוע לבבי. לאחר שהוא משתקם, נזכר גבריאל שבתחילת דרכו, בשנות השבעים הכיר שף יפני בשם טטסואישי מוריטה שעקף אותו בתחרות וזכה במקום ראשון בתחרות יוקרתית על כך שפענח את מרכיב האומאמי. גבריאל מחליט לעצור את חייו ולנסוע עד יפן על מנת להבין את סוד האומאמי. שם הוא נתקל בתרבות שונה וגורם לתקריות משונות ומשעשעות. לוקח לו זמן אבל בסוף הוא מאתר את השף מוריטה, שגם הוא עבר מספר טלטלות בחייו – איבד את אשתו ובנוסף נכדתו עברה אירוע קשה שמקשה עליה לחזור לחיות את חייה. בהתחלה מוריטה אינו מעונין להיות בקרבתו של גבריאל, אך בהמשך השניים מגלים מכנה משותף והופכים חברים טובים. במקביל, שני בניו ואשתו עוברים גם מסע גילוי עצמי שמאיר את חייהם. בסטיאן מגלה את יכולותיו במטבח ומוכיח שהוא שף שעומד יפה בזכות עצמו, נינו יוצא אחרי אביו ליפן ועובר מסע התבגרות והתפכחות וגם אשתו של גבריאל, לואיז, מתפכחת מהרומן שהיה לה. וכך יוצא שגבריאל מגלה לא רק את הסוד של האומאמי אלא גם את משמעות החיים.למרות שלכאורה מדובר בעוד סרט אוכל סטייל "מסע של מאה צעדים" האמריקאי או "השף" הצרפתי, דווקא סצנות המזון הן מעטות יחסית. ההתעסקות היא בעיקר באוכל הצרפתי שמכינים במסעדה של גבריאל ופחות במסעדה של השף מוריטה וזה מרגיש מעט חסר, שכן אין מספיק איזון בין שני סוגי התרבויות הקולינריות. עיקר הסרט הוא במסע המרגש שעוברת דמותו של גבריאל ובהתנגשות התרבותית בין צרפת ויפן שיוצרת תוצאה נהדרת. את התסריט כתב סלוני סוו, שגם מביים אותו בקצביות וברגישות. העלילה כמובן נסובה סביב סיפורו של גבריאל, אך נראה כי התסריט מתפרש על פני יותר מדי עלילות משנה שלא מקבלות מספיק עומק ומדשדשות. למשל, ניתן היה להעמיק את סיפורה של הנכדה ולחבר אותה יותר לסבא. דמות האם די מיותרת לדעתי. גם נינו, בנו הצעיר של גבריאל, לא מספיק מתפתח וגם לאשתו של גבריאל, לואיז, דרוש עוד עומק.קאסט השחקנים נהדר ובעיקר בולט ז'ראר דפרדייה, שהוא ליהוק מתבקש לשף הצרפתי שאוהב לאכול. דפרדייה, שעלה לא מעט קילוגרמים בעשורים האחרונים, שופע כריזמה באפן טבעי. אמנם אין להם הרבה סצנות, אבל בסצנות שהם משחקים, הכימיה בינו לבין פייר רישארד שמגלם את חברו כל כך טבעית וטובה. אין ספק שהשנים שהם משחקים יחד עושות להם רק טוב. גם המוזיקה הנפלאה של פרדריך הוליסווסקי מוסיפה לאווירה ומתמזגת יחד עם הטעמים הנהדרים והמפגש התרבותי שמוצגים בסרט.