20 אלף מינים של דבורים ביקורת סרט

"20 אלף מינים של דבורים" הוא סרט הביכורים המופלא של אסטיבליז אורסולה סולגורן, שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין וזיכה את השחקנית הצעירה בת ה-10, סופיה אוטרו, בפרס למשחק הראשי הטוב ביותר. זהו סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של הבמאית והתסריטאית בת ה-40 אחרי שלושה סרטים קצרים וסרט תיעודי באורך מלא. היוצרת מצליחה לייצר עבור הקהל פסיפס של קולות ודעות, בעיקר של נשים בוגרות, כל אחת שייכת לדור אחר ומייצגת דרך מחשבה אחרת, מבלי לשכוח לרגע שהסרט עוסק בגיבורה בת שמונה ובנקודת המבט הייחודית שלה על החיים.לכאורה מדובר בדרמה קיצית על חופשה משפחתית פסטורלית. אם מגיעה עם שלושת ילדיה לכפר הקטן שבו גדלה בחבל הבאסקים שבצפון ספרד. זוהי סביבה כפרית שמרנית שלא רואה בעין יפה את העובדה שאייטור בנה הקטן של אן (בגילומה של פטריסיה לופז ארנאיז) בעל שער ארוך, צובע את ציפורני הידיים ולובש חולצות ארוכות ממידתו. הוא אף מציג את עצמו לילדי הכפר בשם קוקו וכאשר הילדים פונים אליו בלשון נקבה, הוא איננו טורח לתקן אותם. הסוד הקבור עמוק בליבו של אייטור אוכל את נשמתו מבפנים והוא עתיד להתפרץ החוצה ולשנות את עולמה של המשפחה לנצח. האם ושלושת הילדים גם ככה נמצאים בלחץ, כאשר ברור לכולם שכאשר הם יחזרו לבית עולמם עתיד להשתנות לחלוטין כי ההורים כבר לא ממש זוג. הם חיים בתוך טלטלה, אבל צפויה להם עוד אחת. קוקו חושפת מול אחיה הבכור וחברה חדשה בת גילה, שהיא בכלל מעדיפה להיקרא לוסיה. השחקנית בת העשר סופיה אוטרו משכנעת לכל אורכו של הסרט, פניה מלאות המבע הופכות לאבן שואבת לקהל ולמצלמה החשופה של הצלמת המוכשרת ג'ינה פרר.הסרט השקט הזה המתמקד כולו בטבע של הכפר, הנהרות וההרים. לוסיה היא הטבעית ביותר בסביבה פראית של נשים שונות ודעתניות שנראה שלפעמים נהנות לעקוץ אחת את השנייה כמו דבורים. בת, אם, סבתא, דודה ונשים שונות החיות בכפר הבסקי שבו הן הכוח המניע והשולט, מגוונות ושונות כמו המינים הרבים שיש לדבורים. לכל אחת מהנשים החזקות במשפחה יש דעה על הנושא. ליטה הסבתא החזקה ואמה של אן מאמינה שבתה פשוט פינקה יותר מדי את הנכד ולכן קוקו פשוט "מבולבלת" לגבי זהותה המינית. אן בעצמה, על אף עמדותיה הליברליות והניסיון לאפשר לילדה שלה לבטא את עצמה, נמצאת בהכחשה עמוקה והיא מסרבת לוותר על שם הלידה הגברי של בתה הצעירה. דווקא לורדס, הדודה הכוורנית, אחותה של ליטה (אנה גבריין), פשוט מקבלת את קוקו כמי שהיא. היא רגישה לזעזועים הסביבתיים של הכוורות והדבורים. כמו שהיא עדה לשלבים הטרנספורמטיביים של הטבע בבקתה המבודדת שלה על צלע ההר, כך היא גם מבחינה בחדות בשינויים שחלים בקוקו ומקבלת אותה באופן טבעי לחלוטין.הנושא הלכאורה טעון מטופל על ידי הבמאית/תסריטאית בעדינות. היא יוצרת תחושה טבעית, לעיתים על סף ההתבוננות. התגלית של הסרט, סופיה אוטרו, מספקת כאן הופעה קורעת לב שלא תשאיר עין אחת יבשה (זאת הזדמנות לבקש מכם לא לצאת מיד עם תחילת הכתוביות, מאחר וישנה עוד סצנה יפהפייה אחת). היצירה העדינה והשקטה הזאת, שהרחש המרכזי בה הוא זמזום הדבורים, מספקת חוויה קולנועית אותנטית ומרגשת על האופן שבו החברה ממשיכה לראות את השינוי באופן מאיים, במקום פשוט לקבל אותו באופן טבעי.